בחודשים הלא רבים שחלפו מאז פתיחתה, הפכה האנוי לאחד המקומות המצליחים בעיר. שבועות ארוכים ניסיתי, קצת לאחר הפתיחה, להשיג שם שולחן. לשווא. בסוף ויתרתי. לא שקשה כל כך למלא בסועדים את הקיטון הזערורי בלילינבלום, זה שבו שכנה בעבר אסיף הנפלאה. על אחת כמה וכמה כשמדובר באוכל מהיר ולא יקר. ובכל זאת, כל כך הרבה מקומות בתל אביב מנסים ולא ממש מצליחים להתמלא; שלא לומר סתם להתנהל עם מאסת סועדים סבירה. האנוי, גם עכשיו, זמן לא מבוטל לאחר הפתיחה, מפוצצת כל הזמן. מדובר באחת ההצלחות הבולטות של השנה האחרונה.
שלא כמשתמע משמה של המסעדה, בהאנוי לא מגישים אוכל וייטנאמי בלבד. התפריט מורכב מכמה וכמה מוקדי השפעה מזרח אסיאתיים, ומחולק לקטגוריות: ראשונות, נודלס, דים סאם, מרקים, ברביקיו קנטונזי, קארי ובאן מי: סנדביץ' צרפתי וייטנאמי.
צחיחות האיכויות בתחום המסעדות האסיאתיות היא סוד גלוי עתיק יומין. היינו רוצים שתהיינה כאן מסעדות אסיאתיות ראויות, אבל כמעט אין. האנוי חריגה לטובה במציאות האין קסם הזו. היא מסעדה אסיאתית מהסוג הפשוט והבסיסי, כזו שעושה בעיקר אוכל רחוב. להבדיל מהרבה יותר מדי מקומות פה, היא איננה חלטורה מעצבנת. עושים בה אוכל רחוב אסיאתי סימפטי ונטול יומרות, שהוא, ככל הנראה, לצד האוכל בבית תאילנדי, הדבר הכי קרוב בישראל לגרסאות המקור.
זה המקום לסדר קצת את העניינים, לבל ייווצר בלבול. האנוי היא מקום חביב, ראוי ומומלץ, אבל לאחר ארוחה נעימה וראויה שם, איני בטוח שאני מצליח להבין את ההשתפכויות הנלהבות שאפיינו את רשימות הביקורת עליה לאחר הפתיחה. העובדה שבתוך הצחיחות הנוראית בסצנה האסיאתית המקומית צצה לה פתאום מסעדה נחמדת, לא הופכת את המסעדה הזו לנזר הבריאה. לו היינו אומת מסעדות מפותחת קצת יותר, תל אביב הייתה צריכה להתברך בעשרות מקומות מהסוג הזה פשוטים, וראויים, וצנועים, שמכבדים את הז'אנר שממנו הם מגיעים, כמו גם את הסועדים. נכון שבסצנה התל אביבית - שאמנם גדלה, התפתחה והשתפרה לבלי הכר מקום כזה הוא אכן שושן צחור בין החוחים; ובכל זאת: חביב? כן. נהדר? נראה שגם בעליו לא התכוונו לזה.
סט הפתיחה כלל ארבע ראשנות קטנות: עלי גפן וייטנאמיים (28 שקלים), רוטי מטאמבה (28 שקלים), דים סאם הר גאו (24 שקלים) וצ'יקן טיקה (24 שקלים).
עלי הגפן מולאו בשייטל ולמון גראס, ונצרבו בגריל. זו הייתה מנה מוצלחת, שכל אחד מרכיביה תרם את חלקו לשלם, שעשה נעים מאוד בחיך. רוט מטאמבה הוא לחם מאלזי פריך, ממולא בתרד, כוסברה, שיטאקי ובוטנים שבורים. הוא הגיע עם יוגורט לצידו, שמר על דיוק חד משמעי בביצוע, והיה, כקודמו, טעים וטוב.
מנת ההר גאו - דים סאם מאודה במילוי שרימפס וערמוני מים - הייתה בנאלית משהו, לא רק בקונספט. גם בביצוע, שלא היה רע, אבל כבר ראינו, גם כאן, טובים ממנו. מנת הצי'קן טיקה האדמדמה, עם יוגורט לצידה, הייתה תקינה, אם כי לא יוצאת דופן באיכויותיה.
עברנו לעיקריות: ברביקיו פורק (54 שקלים), ופאנג'ב באטר צ'יקן (56 שקלים). במנת הפורק היה נתח חזיר בגריל, שנפרס והוגש על אורז, לצד עלי בוקצ'וי וביצת עין. במנה הפנג'אבית היו פרגיות צלויות ברוטב מסאלה, עם קשיו ועגבניות, לצד אורז. שתיהן היו בסדר. הפנג'אבית, עם מגע חמאה קל בעוף, ורוטב מסאלה עשיר וטוב, מרתקת וטעימה יותר בעיני.
קינחנו בסורבה קוקוס ואטריות (24 שקלים), שהיה כייפי ומרענן, והכיל, איך לא, פלפל חריף. שלא נתבלבל ונחשוב שהגענו למסעדה אסיאתית תל אביבית מהסוג החנפני.
האנוי, אם כן, איננה כליל השלמות. יש בה גם מנות בנאליות יותר ומשכנעות פחות. ובכל זאת, הסה"כ עושה נעים. זה מתחיל כבר בתפאורה, שאכן קרובה יותר למסעדת רחוב אסיאתית, עם שולחנות שבסיסם ארגזי פלסטיק וכסאות שעשויים מפלסטיק. האוכל, על אף התנודתיות המסוימת, הוא כאמור קרוב למקור יותר מכל מסעדה אחרת כאן, למעט בית תאילנדי. אם מוסיפים לזה את התמחור 244 שקלים לארוחה זוגית, שכללה 4 פתיחים, שתי עיקריות וקינוח מתקבל מקום שגם היציאות הפחות טובות בו, אינן מעוררת נוגדנים. נעים שיש כאן מסעדה כזו; היה נעים עוד יותר לו היו כאן כמה וכמה כאלו.
האנוי. לילינבלום 18, תל אביב. 03-5337962. לא כשר.