ברי יין הם האירוע, בה' הידיעה, של הזמן האחרון. נדמה שנפתחים כאן יותר ברי יין ממסעדות בחודשים האלו, כולם יודעים למה ויש בזה היגיון - כל מערך ההשקעה במקום חדש מתון יותר, הציפייה מהמטבח מתונה יותר, התמחור מצליח להיות מאופק יותר, הסועד לא חייב לאכול המון, ועל יין מרוויחים יותר מעל אוכל. זו קונספציית ה-Win Win של ברי יין, שתפסה נפח מתבקש בימי הקורונה וזוכה לרלוונטיות נוספת בימים אלו, של אי ודאות כלכלית ופוליטית.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
את תל א וין פתח גל רווה, מי שגלגל את בר היין אל וסינו הרבה לפני הקורונה ומפעיל שנים רבות גם את קפה זוריק, על שתי שלוחותיו, שהן ללא ספק מאושיות צפון תל אביב.
גם תל א וין ממוקמת בחלקה הצפוני של העיר, על פינת הרחובות בן גוריון וגרץ, סמוך לרחוב דיזנגוף. החלל הפנימי לא גדול, וכולל בר ושולחנות המסודרים בצפיפות מעט מוגזמת. החוץ, עם מרפסת גדולה לשדרה, נעים ומזמין במיוחד. שולחננו היה בפנים ואפשר היה לשמוע ממנו את כל ההתרחשויות סביבנו, כולל את דינמיקת הדייט בשולחן שאפילו לא היה צמוד אלינו. כך שאם יש לכם עניין בפרטיות אולי כדאי לשבת בחוץ.
תפריט האוכל קטן, ומתמקד בראשונות ובמנות ביניים. תפריט היין גדול בהרבה, כולל המון אופציות בקבוק נאות וטובות טעם במחירים סבירים. האטיטיוד של בר יין ניכר בהיצע היין בכוסות שהוא מציע. כאן יש לא פחות מ-16 אופציות, מכל קטגוריות התמחור, במחירים סבירים לגמרי. טוב שכך. תפריט היין של תל א וין הוא, אם כן, בגדר יציאה טובה בהחלט. תפריט האוכל מזכיר בתכניו רבים כמותו.
התחלנו עם שלוש מנות פתיחה - סשימי בוויניגרט דובדבנים (61 שקלים), כרישה כחולה עם גבינה כחולה (56) ופטה צאן חמה מצופה שומשום (53). לצידן הזמנו כוס ריזלינג קלוסטרבורג של מרקוס מוליטור (49) וכוס רוסאן של פלדשטיין (53).
הסשימי התבסס על טונה בלו פין איכותית בעליל, אם כי מספר נתחי הדג היה זערורי. ויניגרט דובדבן ופלפל הבנרו מותסס החזיק מיקוד וחדות ויחד עם פיסטוק, הרבה פלפל שחור ובזיליקום חבר למנת פתיחה לא רעה בכלל.
הכרישה הצלויה הייתה מוצלחת פחות. היא הייתה רכה מדי, חמאת הצנוברים לא העניקה לה את המימד הנוסף המתבקש, והגבינה הכחולה נכחה במינונים נמוכים מדי ולא הצליחה להוסיף קיק.
מנת הפטה צאן צופתה בשומשום והגיעה חמה. כדי להפוך אותה לקצת יותר מפטה צאן חמה צריך היה איזה חידוד או משחקיות בתוספים. העגבניות, הרוקט הבלסמי והדבש הרגישו חובבניים משהו, ובהתייחס לגבינה. זו מנה שהצטרפה לכרישה ביצירת תחושה של מטבח דהוי משהו, רחוק מלהרשים או סתם להיות "בסדר".
נהנינו משני היינות - מהריזלינג הגרמני הארומטי והחד ומהפירותיות המלאה והמרתקת ביין הרוסאן של אחד הייננים המקומיים המוערכים והאהובים ביותר בעיניי, אבי פלדשטיין. בניגוד למנות האוכל, שבחלקן שיקפו מידה של אי-נדיבות, היינות נמזגו לכוסות בלא קמצנות.
מנת הבוריק תפוח אדמה (53) עשתה לנו עיניים מהרגע שעיינו בתפריט. אנחנו בעד אכלוס מוגבר של מנות אוכל רחוב ושוק במטבחי מסעדות וברים, בתנאי כמובן שיטופלו טוב ונכון, אולי אפילו עם אפגרייד קטן, המתאפשר במטבח מצויד.
כגודל הפנטזיה על הבוריק, כך גודל האכזבה. הוא סבל מטיגון יתר, לא הייתה בו די נוכחות לתפוח האדמה והחציל, העגבניות המרוסקות לא תובלו נכון, הלימון הכבוש היה נחות, הטחינה סטנדרטית והביצה הרכה - ביצה רכה. לא רק תחושת היעדר קיק בלטה בו, גם שוב אותה חוויה של חובבנות מה מהסוג המצער.
טורטליני בשר במרק אינגר חמצמץ (69) הייתה המנה הבאה. שמחנו לגלות שהיא טובה מקודמותיה. מדובר במרק קווקזי, מבוסס ציר עמוק טעמים, עם חמיצות צובטת מאוזנת, סמיכות נאה והרבה טעמים מהסוג שלא רגילים לפגוש במסעדות עכשוויות. ארבעת הטורטליני היו עשויים היטב אף הם, עם בצק מוצלח ומלית טעימה. לא אוכל מתוחכם, יותר כזה של מסעדה עממית או מסעדת פועלים, אבל לחיך הוא היה כייפי. ליווינו אותו בכוס יין כתום סלובני של גרייפ אבדקשן (48) שהלם מאוד את טעמיו.
מוס שוקולד עם שמן זית (43) היה הקינוח. המוס שהגיע, מפוסל כאליפסה עם מלח ים מעליו, היה מפלצתי במימדיו. עצום ממש. כשם שהיו מנות שאפשר וצריך היה להגדיל, אותו אפשר היה להקטין. בטעמיו היה ביתי, ללא טאץ' של שף קונדיטור רציני או משקיע.
אז תל א וין הוא עוד מקום שנעים לשבת בו אבל האוכל בו לא מיישר קו עם האווירה. תל אביב מלאה במקומות כאלו. רמת האוכל כאן נעה בין ביתיות חיננית משהו לביתיות חובבנית במקצת וחיננית פחות. טוב כאן אמנם יותר מבר היין האחר של הבעלים, אל וסינו, אבל אם להשוות לארטל פורמל הלא מספיק טובה, מביקורת השבוע שעבר, בתל א וין טוב הרבה פחות.
התמחור סביר לגמרי, ונוטה לרף הממוצע התחתון של הסוגה - 485 שקלים לארוחה המתוארת כאן, כולל 3 כוסות יין. הורדת עלות היין תקזז 150 שקלים מהסכום הכולל. 20% מהסכום נוכו מחשבוננו הסופי בגלל טעות של הצוות, וזכינו גם לשתי כוסיות גראפה און דה האוס. לטפל בקהל הלקוחות בהחלט יודעים כאן, ואת זה הרגשנו כבר מהתחלה.
אלא שבתוך וייב ה"נעים אבל לא מספיק טעים", של אוכל שנרתע מכל הרפתקה ומטרתו היחידה לא להפריע לאווירה ולשתיה, מגיע לנו שיהיה גם טעים אמיתי, ללא סייגים. טוב שנפתחים עוד ועוד ברי יין, אבל נראה שהולך ומתפתח כאן ז'אנר של אוכל ברי יין גנרי, נטול מצוינות. זה של תל א וין הוא לא רק נטול מצוינות. הוא גם נטול כל שאיפה למצוינות. בהחלט מבאס.
תל א-וין, שדרות בן גוריון 39 (פינת גרץ), תל אביב, 03-5665655