יש פופ-אפ ויש פופ-אפ. יש פומו ויש פומו. ולצד שתי התופעות העוצמתיות הללו - כרוכות זו בזו, מפתות ואכזריות כאחד, מעצם טבען - יש את מה שגווידו מנסה לעשות לנו עכשיו. מנסה? הכי מצליחה שיש.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
גווידו היא מסעדה איטלקית שכבר שכחו איך לעשות לנו פה
מניו ג'רזי עד המטבח הביתי: בייקד זיטי עם כדורי בשר של גווידו
כי אם כל עולם האוכל הישראלי הולך בשנים האחרונות למחוזות הזמני שהוא גם הקבוע הרגיל שלנו, ואם כל פופ-אפ פה הוא בעיקר מבחן כניסה של אצבעות במים (ואז כנראה דוכן ואז מזללה ואז מסעדה של ממש ואז שוב פופ-אפ, בדרך כלל), כאן העסק, והסיפור שונים מאוד.
או במילים אחרות, ערב אחד בלבד (היום, 18 במאי, מ-18:00), אמיתי לגמרי, כמה שעות ונגמר. וכמה שלא ניסיתי לשכנע, שלוש המילים הללו לא זזו מילימטר. אולי אתם תצליחו, הלוואי.
להחזיק אצבעות, תרתי משמע. גווידו
קוראים לזה סנוקי, על שם הכוכבת הגדולה של "Jersey Shore". מי שראה טלוויזיה וריאליטי באותה תקופה - פאקינג 15 שנה, אלוהים - מבין מה הולך להיות פה. מי שהצליח לדלג וספג את ניקול פוליזי (כן, מסתבר שסנוקי זה לא השם המקורי שלה) רק כתופעה תרבותית, מבין אולי אפילו יותר טוב.
בשביל מי שהשכיל לצלוח את השנים האלה מתחת לאיזושהי אבן על חוף ג'רזי, ננסה להגדיר את החותם שלה כשילוב צעקני אך מודע לעצמו, בוטה מאוד וחוצה את הגבול רק אם אתה עדין ושברירי, נוכח לחלוטין בתוך הסיטואציה וכנראה גם מנצל אותה לצרכיה, מצחיק מאוד לא רק כאובייקט אלא גם כבסטי, מלוכלך ממש אם כי רק כשמחת חיים ולא כאידיאולוגיה, ובעיקר הדבר שאתה הכי רוצה לנעוץ בו את שיניך. כסדרה, כדמות, כאוכל. כסנדביץ', בקיצור.
גווידו, שמתחברת לעולם הזה קודם כל על בסיס שמה - מדובר במעין כינוי לקהילה איטלקית מאוד מסוימת מהסטייט המאוד מסוימת הזאת, עם משמעויות שפעם היו גזעניות אבל רוככו עם השנים - פשוט רוכבת על הפרא הזה לאורך כל הדרך. מג'רזי לניו יורק. מניו יורק לאיטליה. מאיטליה לתל אביב.
כך, בדיוק כך, נולד הפופ-אפ - כל מה שהמסעדה מגישה בשגרה על צלחות הענק שלה, רק בתוך שתי פרוסות פחמימה עבות. אם תרצו, ותרצו, אוכל הצוות האולטימטיבי שסוף סוף נגיש וזמין לסועדים רגילים שכמותינו. אם תרצו עוד, וברור שתרצו עוד, ארוחה שלמה בכפות הידיים, ואז על האצבעות, ואז - אין מנוס - בטפטופים אדומים על החולצה, ובזליגה לעבר המכנסיים, הנעליים, והפנים המחייכות.
התפריט כולל ארבעה כריכים - "מיט בולז" (כדורי בשר, רוטב עגבניות, מוצרלה, בזיליקום, פרמזן, חלפיניו כבוש, 72 שקלים) מדהים-מפלצתי, "צ'יקן פארם" (שניצל, רוטב עגבניות, מוצרלה, בזיליקום, פרמזן בצל כבוש, 68 שקלים) שגורם לך לחשוב מחדש על מקלחות ועל איפה כדאי לקחת אותן, "צ'יקן סיזר" (חזה עוף, רוטב קיסר, חסה, פלפל פפדיו, פרמזן, 66 שקלים) ו"חציל פארם" (חציל מטוגן, רוטב עגבניות, מוצרלה, בזיליקום, פרמזן, 64 שקלים).
אני כותב "כריכים", אבל מילה טובה יותר למה שמוגש כאן תהיה "ספינות", אולי אפילו "צוללות" אם כבר אנחנו בעולמי הסאב של האמריקנה. כך או כך, זה גדול, וזה בהחלט מעודד חלוקה. לאו דווקא בינך לבין שאר יושבי השולחן, בכל זאת יש לך קצת כבוד עצמי ותחושת חייתיות מהטבע. אלא חלוקה בין מה שתצליח לאכול היום, ומה שתשאיר למחר. בואו נקרא לזה פשוט כלכלה התנהגותית שנועדה להילחם בתחושה הנוראית של אינני יכול לאכול עוד דבר, ובכל זאת אני יודע שאצטער שלא אכלתי יותר.
הקומבינציות עובדות. ואיך לא יעבדו? מדובר הרי ביצירות הקבועות והלהיטיות של גווידו שזכו סוף סוף לניידות ולגמישות. זה אדום ומבעבע, נמתח בגבינתיות גמישה ונוחת לתוך בשר רך, לתוך חציל פריך כמעט מתקתק, לתוך עוף מלא אופי. והכי חשוב - עטוף מושלם בתוך לחם השום השגרתי של המסעדה, עם התאמות קטנות עבור הפופ-אפ. מבחוץ קראסט אבל לא כזה שפוצע חיך. מבפנים בצק רך וספוג. מישהו פה כבר עשה בשבילך את העבודה וניגב את הסיר עם הבפנים של הלחמניה. משוגע.
איתן, נבנה גם תפריט "לא סנדביצ'ים" ובו כנפיים בחמאת לימון ועשבים (47 שקלים), חריפים (22 שקלים), קרוקטים (44 שקלים) גבינתיים נהדרים (עם רוטב אדום לטבילה כמובן), סלט קיסר קטן (35 שקלים), ואפילו צ'יפס (28 שקלים) - לראשונה בגבולות המקום, ולפי איך שיודעים לטכן פה אפשר לקוות שגם זו לא תהיה הפעם האחרונה.
כל אלה, עם הרבה מאוד בירה וצ'ייסרים של ברבן, צפויים לטלטל מעט את התחושה המשפחתית הנורמלית לחלוטין של החלל. לטלטל לטובה. תחשבו ארוחת שישי משפחתית עם סנוקי, פשוט.
סיפור האוריג'ין של הפופ-אפ הזה הוא אכן ארוחות הצוות של גווידו, שמלוות תדירות במבטים מעבר לזגוגית הרחבה והשקופה, ולעבר קיוסק קטן וסמוך. שם, השתעשע התכנון, אמורה הייתה להיות סנדביצ'יה קבועה, אבל אלוהי התכנונים ובעיקר אלוהי הנדל"ן בתל אביב, רצו אחרת. האחרת הזה הוא ערב אחד בלבד. מ-18:00 ועד שתתגלגלו חזרה בשדרה.
אנשי גווידו מתעקשים שזהו ומדברים על ערב "בשביל הכיף" ותו לא. אני מרשה לעצמי להקשיב למילים, אבל לשמוע גם את המוזיקה. המוזיקה הזאת הפכה את המקום לעוגן תל-אביבי. עוגן הוגן. לא סתם *זול* פה, אלא מתורבת. לא מנסים לשבור אותך עם מחיר, אלא לפגוש אותך בנקודת האמצע כך שכולם ירוויחו, ירוויחו מספיק בשביל לחזור, בשביל לחיות.
ובגלל שמדובר בכל זאת בחיים של כולנו כאן, אפשר להחזיק אצבעות ולהתפלל שהם יתלכלכו מסנדביצ'ים.
פופ-אפ סנוקי של גווידו, שדרות בן גוריון 34, תל אביב, 077-9800455