השואו הנייד של מייקל רפפורט קורע בשגרה גם בלי שום קשר לייחוס היהודי שלו, ולתצוגת התכלית הישראלית שהוא שוטח כרגע בכל מדיום אפשרי. הפריים סגור כמעט לחלוטין על פניו, ובהינתן - בלי להיעלב, מייקל - שמדובר בשחקן עם קשת הבעות מעט מוגבלת (שלדעתי האישית הגיעה לשיאה כבר לפני שנים, עם עונה יחסית נשכחת של "Justified" הבלתי נשכחת), המילים הן מה שחשוב.
גם הרחובות שבהם הוא הולך כמעט אינם מאפשרים לחבר קואורדינטות, ולכן אתה נגרר מהר מאוד לדבר ההוא שרובם שכחו איך לעשות - להקשיב. זה יכול להיות הימורי פוטבול (ביצועים בינוניים) או מונולוג מהיר נוסף נגד דונלד טראמפ, קידום סיבוב הופעות או תגובת-נגד לאיזה ראש מדבר בטלוויזיה. זה לא משנה, רפפורט לא מצנזר, לא מפלטר, ומספק אמת מרעננת יחסית בתעשייה, ובמדינה, שקידשה כבר מזמן את המריחה כדרך חיים.
בגלל כל אלה, במיוחד בגלל כל אלה, היה מעניין להציב אותו מול "גווידו", ולראות מה הוא היה אומר.
המסעדה האיטלקית החדשה יחסית בשדרות בן גוריון בתל אביב התמקמה בשקט, והתחילה לעבוד בשקט, מותירה את הרעש הפוטנציאלי לאלמנט אחד ויחיד בלבד - השם שלה. גווידו, בתרגום שאין סיכוי לסדר אותו מספיק בעברית, הוא כינוי לגבר איטלקי-אמריקני, נוטף גבריות (רעילה) ובעל מנת משכל מהוססת למדי.
ראינו כאלה בסרטים, ראינו כאלה לפחות פעם בפרק של הסופרנוס, ואנחנו עדיין רואים כאלה מדי פעם, אם כי הולך ופוחת המופע. המילה עצמה, אין להכחיש, כמעט אסורה בז'רגון השגור של ארצות הברית. יש הרבה מה להגיד נגד הגזמת הפוליטקלי קורקט, אבל פה זה כנראה מוצדק. אפשר רק לדמיין מה היינו אומרים אם הייתה נפתחת בניו יורק מסעדה ישראלית בשם, סליחה מראש, "ערס".
זה היה הדבר הראשון שהפריע לנו בגווידו. למזלנו, הוא היה גם האחרון.
הצעדים הראשונים פנימה מעט מהוססים, מתחשבים בהיסטוריה שקרתה פה, וגם בהיסטריה. שנים שהכתובת (שדרות בן גוריון 34) איכלסה את אחת המזללות הזולות והפופולריות בעיר, מוסד שיצר טרנד בכוחות עצמו, ועבד הרבה אחרי שאותו טרנד התפוגג כמעט לחלוטין (וגם הרבה אחרי שהמחירים עצמם כבר לא היו כאלה זולים).
וזה בדיוק ההיסוס. הצרכן הישראלי - הגרוע ביותר בעולם, כזכור - מתלונן על יקר אבל לא רוצה זול. הפתרון הוא, כמובן, אמצע, אבל איפה לעזאזל אותו אמצע?
המגמה העקבית והמייאשת של היעלמות מסעדות הביניים מהנוף המקומי, בטח בתל אביב עצמה, הותירה אותנו עם יקר מאוד בצד אחד, ועם זול שהוא Cheap מהצד השני - שני קצוות מכעיסים של סקאלה שעליה אתה לא רוצה לסעוד.
גווידו מנסה לפצח את זה עם תמחור שהוא כמעט שומט אישונים, מנות בגודל שומט לסתות וגישה כללית-קלילה למסעדנות, ולחיים עצמם. רוצים דוגמה עוד לפני שמגיע האוכל? כוס יין הבית אדום (12 שקלים) תעלה לכם פה פחות מקוקה קולה (13 שקלים). ברצינות.
התפריט, בהתאם, מדבר פשוט-פשוט, בגובה העיניים ובגובה הארנק המידלדל של כולנו, אבל מסרב להביך אותך ולזלזל בך. כאן, הוא אומר כבר על ההתחלה, אתה יכול לשבת עם הילדים או עם החברים, ללאנץ' או לערב, לשתות ולקנח - בלי לרקוד את המחול המרתיח הזה שכולם רוקדים עכשיו במסעדות, שעיקרו צעד קדימה ולפחות שלושה צעדים אחורה, ואז עוד משהו קטן לאכול בבית, כדי לשבוע.
ההתחלה קלאסית. לחם שום (24 שקלים) כבסיס חובה להמשך, סלט עלים או סלט קיסר (48 שקלים) פריך ועתיר פרמזן, ערימת גדולה של קלמרי מטוגן (52 שקלים) או זוקיני מטוגן (28 שקלים), פטריות ממולאות (38 שקלים) וגם מנת חציל פרמזן (38 שקלים) משמחת במיוחד, בפורמט של שכבות דקיקות ורכות, כשמתחתן רוטב אדום ומעליהן מוצרלה בכמות של תוצר חודשי במחלבה בינונית.
מיותר לציין, אם כי אולי לא לגמרי מיותר, שכל אחת מהמנות האלה גדולה מהסטנדרט העירוני. לעיקריות, לא לראשונות. אתם צריכים לבוא לפה רעבים מאוד, וגם זה לא מאוד יעזור.
העיקריות מתנפלות עליך בשלוש דרכים - מנות פסטה כמו שהן, בייקד זיטי, ודברים שמגיעים עם פסטה.
האגף הראשון מאפשר בחירה בין ספגטי וריגטוני, ושביעיית רטבים שיכולים להשתדך אליהן. עגבניות כמובן, או רוטב שום ושמן זית (46 שקלים, נשבע), אך גם משחקים עם אנשובי וצלפים, עגבניות-שעועית או קישואים-בזיליקום (52 שקלים).
המנה היקרה באזור הזה מכניסה פנימה רוטב שמנת בלתי תוקפני, מוסיפה ארטישוק ולא מעט לימון, ונוחתת על השולחן בתצורה אובאלית שמחייבת את כל יושביו להזיז ידיים ולפנות מקום.
58 השקלים שהיא עולה מתחילים כסימן שאלה, ומסיימים כסימן קריאה. כשתגיע הביתה - עם קופסת שאריות ביד כמובן, אי אפשר אחרת - סימני הפיסוק הללו יומרו כבר בעצבים על דברים שמסעדנים הרגילו אותך.
הזיטי, פסטה אפויה שהיא חלק ממיתולוגיית כרמלה סופרנו כמובן, מגיעה בשתי גירסאות בלבד - רוטב עגבניות עם מוצרלה ופרמזן (46 שקלים) ואותה קומבינציה, בתוספת כדורי בשר קטנים אך ממזריים ונהדרים (56 שקלים).
צלחת לוהטת, שהתיכה יחד את כל הטוב הזה, היא לא פאר היצירה האיטלקית, אלא יותר הומאז' לארוחת פועלים אמריקנית, או לצהריים בחיק המשפחה, אולי במסעדת קרמיינ'ס הניו יורקית. נכון, איפה הבעיה בדיוק?
משם, כשאתה מתנדנד באופן לא רצוני ושבע כבר ארבעים דקות לפחות, המעבר טבעי לעיקריות *הגדולות יותר*, שמניחות על הספגטי או הריגטוני עוד דברים.
אותם כדורי בשר, למשל, או חזה עוף ביין לבן או ברוטב אדום (68 שקלים). יש גם צלי בקר ושרימפס בשלושה טייקים (72-78 שקלים), אבל העיניים הולכות ישר לשניצל (68 שקלים). הוא מגיע בצלחת שיכולה, בזווית הנכונה, ליצור ליקוי חמה, ומעודד אותך להתפרע עם מזלג וסכין וכף כמו שכל אחד אוהב להתפרע בביתו - הרבה מזה, הרבה מההוא, זהירות קלה עם הרוטב, ומתיחת גבינה. בסוף, הכול איכשהו מגיע לפה יחד, וחוזר חלילה. לא היה לך מקום לזה, ואיכשהו הנדל"ן בכל זאת נוצר.
אסור לתייג את הגישה המרעננת של גווידו כגימיק, ואין בנמצא סימנים לחפיפניקיות. מה שזול, זול מתוך תפיסת עולם, שלא לומר אידיאולוגיה. נרוויח, אבל קצת פחות, ובתקווה שיאכלו כאן יותר, ויותר, ויותר.
זה מתחיל באותו יין הבית (אדום ב-12, כאמור, לבן בשני שקלים שלמים יותר, בקבוקים ב-49 וב-55 שקלים), ממשיך בבירה ובעירבובים פשוטים וטובים (קמפרי-סודה, אפרול שפריץ, ג'ין-טוניק) שלא חוצים את ה-40, ומסיים עם קינוחים (פנקוטה לימון, פודינג לחם שוקולד ובננות, עוגת גבינה-שוקולד-אספרסו, וגם טירמיסו בסופי שבוע, 38 שקלים) מבוצעים היטב. גם הם, כמובן, שומרים על קנה מידה פמילי-סטייל, ועליך אנימל-סטייל. כמה כיף.
הוויב פה מדבר באותה שפה. עיצוב נקי ומזמין, עץ בהיר וחלונות זכוכית שקופים שצופים לשדרה, פינות אינטימיות ושירות מצוין. וכן, יש גם את אותו עץ מיתולוגי, זה שצומח מתוך המסעדה החוצה, פורץ דרך התקרה ומטפס לשמיים. הגזע האלכסוני מרהיב כפי שזכרתי אותו, והענפים משלימים את העבודה ומחברים הכול יחד - מסעדה לרחוב, עיר לתושביה, ובעיקר אוכל לאנשים.
גווידו, שדרות בן גוריון 34, תל אביב, 077-9800455, ראשון-שבת 12:00-22:00