"הסיפור הוא לא עליי, אלא על מה שאנשים רוצים עכשיו. הדבר הכי חשוב הוא לזכור לטפל בכולם. לפתוח את הלב ולחייך אחד לשני, להניע מחדש את החיוביות ולנער מעלינו את החרדות. להתחיל עידן חדש"
אף שבקלות היה אפשר לתייג את המילים האלה כנאום פוסט-מלחמה של מנהיג ראוי לעמו, מדובר בסך הכול בריאיון ההמבורגרים של רנה רדזפי, השף המפורסם של מסעדת נומה בקופנהגן שסיפר בשיא הקורונה על הלך הרוח שלו ושל צוותו, ועל התהליכים שהובילו לפתיחת POPL, מזללת קציצות ויין.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
רדזפי לא התנצל ולא התחנף, לא תירץ ולא התנשא. הוא פשוט אסף את אנשיו, והלך על "מה שכולם מתים לאכול עכשיו", בגירסה הכי טובה שהמסעדה הכי טובה בעולם יכולה להציע, ולהוציא.
היו שם שולחנות פיקניק ומחירים שאיפשרו לאחרוני הדנים להגיע סוף סוף קרוב כל כך לצלחת, וגם סומלייה שהתאים בקבוקים לבשר ולפחות פרח מאכל אחד על כל צלחת. אבל לא הייתה נומה. "ארוחות של חמש שעות? זה פשוט נראה לא נכון", הסביר.
שלוש שנים וחצי לאחר הפופ-אפ, POPL עדיין עובדת בבירה הדנית, על בסיס כמעט מוחלט של הקונספט ההוא. המבורגרים, צ'יפס, שתייה. כן, יש יין טבעי ליד, וגארום (מעין רוטב מרוכז בטעמיו) בקר מעל הקציצה, אבל הרוח נותרה כשהייתה, שואבת כוח מהשם עצמו (Populus, קהילה בלטינית) וגורמת לאנשים לחייך.
רז רהב הוא לא רדזפי, ומסעדת OCD שלו בתל אביב אינה נומה, אבל קווי ההשוואה ברורים למדי - מינוס מתקפת טרור ומלחמה ועוד מילים שכמעט מוזר להגות בדנית.
גם ההמבורגר שלו התחיל בקורונה, אבל הקפיד להגיח מאז רק לעתים נדירות, פה ושם וזהו בעצם. כעת, כשגם הוא מודה שארוחות ממושכות אינן ריאליות, הגיע הזמן להרים אותו מחדש, ולהרים באמצעותו את האנשים.
וכך, נולדו להם בתחילה שלושה ימים בלבד, מעט מוזרים - עם הרבה אותיות קטנות ומעט שעות גדולות - של פופ-אפ בתוך המסעדה עם אפשרות לטייק אווי כדרך לטבול אצבעות במים. השלושה האלה, כצפוי, התקבעו וקיבלו לאחרונה בוסט טבעי ומוצדק באמצעות משלוחה, פלטפורמת המשלוחים שמתווכת את הדרוש לתיווך. במקרה הזה, המבורגר לאנשים.
התפריט ממוקד כמו רוברט אופנהיימר במעבדות לוס אלאמוס, וסביר שכלל כמות דומה של ניסוי וכמות דומה של טעייה.
יש כאן המבורגר וצ'יזבורגר, המבורגר כפול וצ'יזבורגר כפול (122 שקלים לכל אחת מהגירסאות). אין צ'יפס, אבל יש סלט תפוחי אדמה (24 שקלים, אם כי ביום ההזמנה הפרטית שלי גם הוא חדל מלהתקיים כבר בשעות הצהריים), קרוקט שרימפס (50 שקלים לשתי יחידות), וגם סלט חסות (38 שקלים). וזהו.
הבו לי תפריטים מצומצמים, מתמחים ובלתי גולשים, ואספר לכם כמעט באופן אוטומטי כמה הם עושים חסד עם המקום. כאן, שלא במפתיע, העסק מתחדד עוד יותר, ומוכח מחדש. ההפתעות, עם זאת, מגיעות מכיוונים אחרים לגמרי. עוד נגיע אליהן.
ראשית, ההמבורגר. קציצה בת 200 גרם, מידת עשייה מדיום בלבד, סלסה של חסה ובצל, חמוצים, הולנדייז שומן בקר, וגבינה של מחלבת ברקנית בכפר יחזקאל לגירסת הצ'יז. 77 שקלים (גם לזה עוד נגיע).
הבשר מצוין, באופן כמעט טבעי, והוא אכן אינו דורש זיקוקים מסיחי דעת ליד, בצד, למטה או למעלה. הרוטב - כמוסת מיצים מרוכזת של מלוח-חמוץ-מתוק - מוסיף לו בכל זאת פאנץ', וכל השאר מוסיפים קצת קראנץ' לפני הסיומת הלחמנייתית הרכה.
הגבינה כמעט ואינה מורגשת, אבל היא עושה את זה בקטע הטוב של הרגשות. ליווי קל בלבד, בת-טעם מהדהדת, וסירוב לגנוב את ההצגה, בניגוד לגבינות אחרות במזללות אחרות, שאולי מסוות בשר אחר. לא כאן.
ההמבורגר הזה, כמו שהוא, צריך כמובן מקום משלו. בעיר הזאת, שבה כל פינת רחוב מציגה מתחרה משלה לפסגה, מדובר במשפט שאומר הרבה.
ובכל זאת?
הצ'יפס חסר, והיעדרו רומז - אני רק מנחש כאן - על דווקאיות, בטח בהתחשב בכך שפוטנציאל השידוך של רהב לצ'יפסר הוא תסריט קומדיות רומנטיות מושלם, מהסוג שכמעט לא עושים יותר.
בהקשר הזה, אציין גם שסלט תפוחי אדמה - בין אם הוא קיים או לא קיים, זמין או לא זמין - אינו צ'יפס. לא ברור אם ולמה צריך להגיד את זה, אבל אולי כדאי.
קרוקט שרימפס אינו חומר למשלוחים, למרות היעילות והמהירות שבה הגיע הרוכב של משלוחה. הוא היה טעים, ברור. הוא יהיה הרבה יותר טעים בישיבה במקום, גם זה ברור. עצם קיומו מעיד על יכולות טיגון, ולכן, שוב, צ'יפס.
ואם כבר מובנים מאליהם, סלט חסות אינו יכול להתערבב עם הרוטב שלו במסעדה. אנחנו אפאטיים ועל הספה, אבל לא עד כדי כך עצלים לעירבוב, והחיים שלנו מסמורטטים מספיק כעת.
77 שקלים להמבורגר ותו לא הוא תג מחיר כמעט משוגע, גם אם מדובר (משום מה) באותו מחיר בדיוק לצ'יזבורגר. רוצים קצת פופוליזם? ארוחת המבורגר ב-POPL, כולל צ'יפס ושתייה, תעלה משהו כמו עשרה שקלים פחות.
בנגיוד לנומה, ובניגוד לרדזפי, רהב ו-OCD אינם מחזיקים בפריבילגיה הסקנדינבית של לקום בבוקר ולהגשים את החלום שממנו הם בדיוק התעוררו. זה מחיר החיים במזרח התיכון, וגם מחיר המוות. בדומה לנומה, ובדומה לרדזפי, רהב ו-OCD קמים כל בוקר ומגשימים את החלום בכל זאת. בגלל החיים, ודווקא בגלל המזרח התיכון.
"לא הייתי מודאג במהלך התקופה הזאת כי אני דביל, אופטימי מטבעי", הסביר לי על הבר הריק במסעדה בזמן שכולם מסביב עדיין הלכו עם מסיכות על הפנים, "גם אם לא יהיה כסף, אני אתאבד על זה ויהי מה. זה שלי. זה לא ייסגר, אלא אם כן יבואו פיזית עם פטישים וישברו את המקום".
הפטישים לא באו מאז. ספק אם יבואו, מלחמה או לא מלחמה. אם כבר, אז לשבור קירות להרחבה. דרום תל אביב כבבואה של מרכז קופנהגן. שולחנות פיקניק ויין, וההמבורגר הכי טוב שאפשר להוציא. וצ'יפס גם, בחייאת.
המבורגרים של רז רהב ו-OCD, שני-חמישי, מהצהריים עד שמונה בערב. משלוחים דרך משלוחה