השעון עוד לא מראה עשר בבוקר, אבל אתה כבר יכול להבין מצוין שמשהו חריג קורה בסמטאות שוק הכרמל בתל אביב. מצד אחד, שקט נדיר ורוגע בלתי אופייני למתחם, בטח אם משקללים את העובדה שיום חמישי היום. מצד שני, נקודה אחת הומה, מחוללת תנועה מעצם הרמת סורגי המתכת, וממגנטת אליה כל מי שכבר הגיע לאזור.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
השדרה המרכזית השכימה מאוחר, מבינה כבר שימי הלחימה מאפשרים את זה. השיחות העיקריות, כמעט היחידות כאן, הן בין סוחר לחברו. פה ושם ניתן לאתר מבקרים מתניעים יום כיף של אוכל וקניות, אבל רוב הנוכחים עומדים מאחורי הבסטות, לא לפניהן, ומציעים סחורה שמתאימה למצב רוח שלא התעורר לאותה שבת.
זמנים מוזרים, זמנים קשים, אבל שווארמה.
קצת יותר משנה עברה מאז שזיו גרטי סיחרר את השוק עם הוריקן הבשר שלו, ובערך שנה עברה מאז שהוא הלך כלעומת שבא. הלך, כדי לא לכתוב נדחק. נדחק, כדי לא להתעצבן עם נדחף. נדחף, כדי לא ללכת לפינות של סולק.
האמת המרירה היא שכל המילים האלה כנראה נכונות. משהו שם עבד יותר מדי טוב עבורו, ופחות מדי טוב עבור הקולגות. לחצים בוודאות הופעלו, הלשנות הולשנו. וכך, נעשתה היסטוריה ונשברו שיאים, עם כמות הפיקוח הגדולה ביותר פר מטר מרובע אחד. פקח על כל פיתה, עד שנמאס.
מי הרוויח מזה? קשה להגיד, אבל אחרי גרטי פרחו פה העתקות ושיכפולים, שהרעישו הרבה ושרדו מעט. אפשר לחבר אחד ועוד אחד. אפשר גם להשקיע את האנרגיה הזאת במעקב אחריו. האופציה השנייה תשים לכם פיתה ביד, אז עדיף.
גרטי ניצל את הזמן שחלף מאז למה שמכונה במעליות הצווארון הלבן "פיתוח עסקי", והחל לטייל בארץ ובעולם. חודש הקמה פה, חודש שם, וכעת ניתן להצביע על כוכבי שווארמה בדמותו בפראג ובפנמה סיטי, באשקלון ובמיאמי, במדריד ובדנבר שבקולורדו, ועוד ועוד ועוד. דובר פה המון לאחרונה על בריחת מוחות של אנשי מדע ורפואה, אקדמיה ותעשייה. אף אחד לא דיבר על בריחת המוחות של השווארמה.
הוא מגיע אליהם לכמה שבועות, נכנס איתם לעובי הקורה של תפעול דוכן מוצלח, מנדנד להם על הבשר ומודד להם חיתוכים, בודק להם טחינה ועוזב רק כשהפלומבה שלו מוכנה לנחות ולתת אישור. אחר כך, מעצם טבעם של העסקים, זה בעיקר תלוי בהם. הוא מנסה לשמור על הרמה גם אחרי שהתשלום הועבר, אבל עולם התוכן הזה, כידוע, דורש משמעת עצמית כמו שהוא דורש את כל השאר.
"אני רואה דרך התמונות שהוא מפשל בעובי של הרצועות ומנסה להגיד לו", תיאר התרחשות שכזאת, "אבל זה כבר עניין שלהם. אני העברתי הכול, ולעשות את זה ככה או אחרת זאת בחירה - כלכלית כמובן, אבל גם עניין של חריצות או עצלנות".
את הפופ-אפ האחרון שלו הוא הרים קצת בגלל הגעגוע, קצת בגלל האקשן וקצת כדי לבדוק לאן נושבת הרוח. התכנון היה חמישי ושישי, מהבוקר ועד שנגמר, אבל כשאני מגיע כבר מציק לו מישהו, וכל האישורים הכתובים לא מרחיקים אותו מספיק.
מסביב, מעריצים מושבעים, סטוקרים במובן הבלתי-קריפי של המילה, ועוברי אורח שראו אנשים והריחו בשר ולא יכלו אלא להתקרב, לבקש, ולהתנפל. הוא מסתכל על השעון, רגיל לתורים ארוכים הרבה יותר, אבל כמו כל שמועה שעושה לה רגליים, עד שתיים וחצי ייגמר השיפוד. מחר, הוא ידווח מהשטח על קיפול והביתה שעה אחת אפילו קודם לכן. זה אולי לא ויראלי, אבל יחסית לזמנים שאנחנו נמצאים ואבלים בהם, זה המון.
השווארמה, כמו אז, מרהיבה. רב-קומות בשרני שמטפטף מלמעלה שומן עד כלי הנירוסטה שבתחתית, מרטיב באמצע אינספור פיסות ונתחים. אפשר לראות את החיתוך הדק בין שכבה לשכבה, ואפשר לקחת צעד אחורה ולהתפעל מהמכלול כולו. כך או כך, מדובר ביצירה שיכולה לכבב גם בשוק וגם במוזיאון הארכיטקטורה והעיצוב בלוס אנג'לס, גם במדורי אוכל בוואלה וגם בשיעורי הנדסה בטכניון.
כל השאר מדבר בהתאם. שולחן קטן וצנוע עם קערה גדולה של טחינה סמיכה ומרירה, עלים ירוקים קצוצים, פרוסות עגבניה שמנמנות, בקבוק עמבה ופלפל ירוק חריף, חתוך לפיסות. זהו. גרטי לוקח מכל אלה, מוסיף מספיק שווארמה בשביל שתי פיתות לתוך פיתה אחת (חמימה, ובעיקר עמידה), ויוצר את ארוחת העמידה המושלמת, ואת התמורה הכי טובה שיכולים לתת לך 50 שקלים בימינו.
הבשר (שייטל) משלב קצת מהשחומים וקצת מהעסיסיים, ואיכשהו מצליח לתת המון שואו למרות דקיקותו. בין לבין, אתה נתקל בקצת פיסטוקים ששובצו בתוכו, ובהרבה פיסטוקים שנערמו במרומי הפיתה, בקצת עלים ובקצת עגבניה, ומגיע לבסוף - עניין של 45 שניות פלוס-מינוס, תלוי באיפוק ובכמה מפריע לך שהחולצה התלכלכה כבר לפני 40 שניות - לקצה האחרון של הבצק, ספוג בטחינה ובמיצי שווארמה טורקית. מדובר בשיאו של היום שלך, ולא משנה מה תעשה בו מעכשיו.
גרטי עובד בשמחה, עם אותו סכין משוגע ועם אותו חיוך של מישהו שרוצה להראות לעולם מה הוא יודע לעשות. פעם העולם הזה היה כל מי שעבר בסמטאות הסמוכות. עכשיו העולם הזה הוא די מילולי. הם נהנים, ואנחנו מקבלים שאריות גאונות.
והפופ-אפ הבא? לך תדע, לך תבין ממנו, לך תנסה. המקסימום שאתה יכול זה לעקוב אחריו, לפרשן ולהגיע קצת לפני עשר בבוקר לאן שהוא יגיד. כל השאר לא חשוב, זה השיא.
גרטי דונר, לפעמים פה, לפעמים שם, תחזיקו אצבעות