דברים שנופלים מהשמיים, זה מה שהטריד את אנשי בוטי אנד קו בימים הראשונים של פתיחת הסניף השני שלהם בפארק שרונה בתל אביב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אז, שבועות ספורים אחורה ותו לא, היה מדובר בעיקר בשאריות של עבודות הבנייה המואצות במתחם, שהותירו על הסככות החדשות לגמרי שלהם כתמי אבק וטיפות מלט. כמה כיף היה, כשנדרשת להתעסק עם קבלנים ותו לא. כשדברים שנופלים מהשמיים הם בסך הכול בעיות של שכנות, נדל"ן, ואיזה ניקוי יבש טוב.
חמש שנים פלוס-מינוס בכיכר דיזנגוף הפכו את בוטי, ואת האנשים של בוטי, על הראש. הם הגיעו לשם הרבה לפני הרנסנס, "כשלא היה בה כלום", ויודעים לספר על "תריסים סגורים, בלי כלבים ובלי נמלים". לקח להם קצת זמן לגרום להכול להתרחש, אבל בסוף המציאות הסכימה להיכנס לתוך שני צדדי הפרעצל, ומשם היסטוריה, והיסטריה.
כשרותי ברודו וקבוצת R2M פתחו לידם בייקרי, אני זוכר בעיקר דאגה בואכה בהלה עסקית-מסחרית. היום הם מדברים אחרת. "פעם חששנו כשהיא באה לידינו", שיחזר אליה לוי, אחד הבעלים, "היום נשמח שהיא תבוא שוב".
הוא מדבר על שרונה בטבעיות, ומתמודד היטב עם הניסיונות להבין אם אכן מדובר ביעד עירוני או באוטונומיה של תיירי פנים ותו לא. "יש קילומטר וחצי, בדקתי, בין הכיכר לכאן. אני מסכים שמדובר בהפכים, כמעט באנטי תיזה - מהמרכז עם הטראפיק והלחץ והעומס והקרחנה לשקט הנעים הזה - אבל מדובר בכיף אדיר", הסביר, "התבגרנו, נולדו לנו ילדים, וכשהגענו לראות מה קורה פה מצאנו אי של שפיות, שהתאים מאוד לרצון שלנו לקצת צ'יל. צ'יל, אבל עדיין תל אביב".
ומשם, האתגר. "אין סיבה שתל-אביביים לא יגיעו לשרונה", הוא גם מנתח וגם קצת מקווה, "אבל זה מלכתחילה לא היווה עבורינו מחסום. זאת הייתה בחירה של אהבה, לא רצון להתרחב, להיות מפורסמים או מוכרים. אנחנו בוחרים מקום ואז מצדיקים אותו כלכלית וסיפורית, ובעיקר מאמינים במוצר שלנו".
המוצר הזה, לפחות עד עכשיו, היה אותו פרעצל. בוטי השכילו לעשות מתחילת הדרך כריכים קצת אחרים, גם בנראות וגם בטעם - ורכבו על הפחמימה הרכה-שחומה בזמן שחצי עיר מנסה להעתיק ולשכפל.
לא היה כאן פטנט, בעיקר בגלל שהפטנטים הכי טובים הם אלה שאף אחד לא יצליח לקחת ממילא. היו כריכים טריים, חמודים וממזריים, ולוק ישראלי-חו"לי.
וכמו בכל בינג' טוב, עכשיו מגיעה העונה השנייה, והטוויסט הבא.
מדובר עדיין בכריכים, אבל בכאלה שמוכנים על בסיס בצק פוקאצ'ה. כלומר, בערך פוקאצ'ה, ומאוד מזכיר, אבל לא בדיוק זה. נעשו כאן התאמות, והתרחשו כאן תסכולים. העסק לקח זמן, ודחיות. נדרשה סבלנות, אבל בסוף הכול תפח. תפח בול.
הכריכים קצת יותר "ראסטיק" מהפרעצלים, עם לוק של אופים, נגיעות בועתיות שחומות וקצת קראסט מבחוץ. בפנים זה כמובן מתמסר יותר, רך אבל לא דומיננטי, ועדיין נותן לתכולה לעשות את שלה.
יש סלמי וגאודה עם חמאת זעתר ולואיזה, חרדל וארטישוק צלוי (29 שקלים), יש קורנדביף עם קורנישון ובצל כבוש, חרדל ועלי ארוגולה (32 שקלים) ויש כריך טבעוני שמתחיל בצ'ימצי'ורי הום מייד ומקבל עליו סלק חי וטריו זוקיני-חציל-קולורבי מהתנור (29 שקלים).
העסק דק בקווי המתאר שלו, ומזכיר מעט בגט, אבל השיניים נהנות יותר, וכל המרכיבים יושבים בו טוב, רוקדים יחד, ולא זזים החוצה. מי ירצה לצאת מבצק כזה הרי. "הקמח איטלקי והכריך נראה מוכר, אבל אף אחד לא עשה כזה. יש פוקאצ'ה ויש פניני ויש ג'בטה, אבל לא כזה. עוד חמש שנים כולם יעשו כריכים כאלה", התרברב לוי, ובצדק התרברב. אחד שיודע.
בצד, אבל עדיין לגמרי במרכז, יש את הפרעצלים כמובן - סלט טונה או סלט ביצים, ברי ואגסים וכל קומבינציית בשר-גבינה שהיא למעשה ממילא קצת תירוץ בשביל הנגיסה החמימה-מתקתקה הזאת.
חוץ מהם, תמצאו פה גם מקלות פרמזן פריכים, סלטים (32-42 שקלים) טובים ומשביעים - פסטה ומוצרלה, עדשים שחורות עם בטטה ובצל ירוק, טאבולה קינואה וחמוציות עם קייל ותרד, עגבניות שרי וגבינת פטה וגם כרוב אסייתי - וסגירת פינות מתוקה בדמות ריבועי חמאת בוטנים או בלונדי, פררו רושה או שוקולד מריר.
עוד? עוד. מיצים טבעיים וקפה טוב, פלטת גבינות למי שזמנם בידם, בקבוקי יין שיכולים להיפתח וקוקטיילים מבוקבקים, מאצ'ה וקמבוצ'ה, צ'אי עם חלב שקדים וצ'יה פדוינג עם פירות חתוכים. גראב אנד גו, סיט אנד ליב א ליטל.
בוטי שרונה נכנס, כפי שאפשר היה לצפות, למבנה טמפלרי עתיק בבניין ששומר, שופץ ועוצב מחדש. ההיסטוריה הרחוקה ארוכה, ההיסטוריה הקצרה מלמדת על כמה שנים של ריק, וכמה חודשים ארוכים של עבודות.
התוצאה נהדרת. בלי צעקות, בלי ווליום, בלי הכרזות. חמוד, מתכתב עם השקט, ואידיאלי לבריחה אורבנית שלא באמת יוצאת מהעיר.
וזה כל הסיפור בעצם, לא? טיול ערב באוויר הפתוח, מטר מכל הבלגן. ובעיקר, בלי דברים שנופלים מהשמיים. מיצינו אותם.
בוטי אנד קו (Buti & Co), ארניה אוסוולדו 9, פארק שרונה, תל אביב, ראשון-שבת 08:00-20:00