קצת יותר מחמש שנים לאחר שפתח דלתות, אפשר להגיד בשקט שבר איטליה מממש את הייעוד המקורי שלו. אז, בשלהי 2020 חיכה בחוץ עולם נגוע בקורונה, ארץ נגועה בסגרים ותהיות קיומיות על הפעם הבאה שבה נרגיש חו"ל, נרגיש איטליה, נרגיש מסעדה. כעת, אותן דלתות בדיוק חוצצות בין מבוכי החניה והתעבורה של נתניה ובין השיכחה הנהדרת שבפנים.
קאפרי עושה את הבלתי אפשרי בביג גלילות, מהשניה הראשונה שלך בפנים
קפה נאפו: איטלקית עם מבטא ישראלי שיודעת לעשות מקום לכולם
פה, אתה משיל ממך לאט-לאט (ואז מהר-מהר) את כל מה שאינו קשור לדבר עצמו. רגע אחד אתה באוטו, נע בין עיר ובין ים, והנה הגעת. הליכה מפותלת בין מפלסי בטון שחלקם מלון וחלקם מרכז מסחרי עושה הכול כדי לגרום לך לפקפק, והנה הדבר הבטוח. חיוך, תפריט, מים, קוקטייל. אפשר להתחיל את הפרק הבא של הערב. הפרק השווה יותר.
הדבר הבטוח. ספגטי סרטנים של בר איטליה
הגודל תופס אותך לא מוכן, בין היתר כי העיצוב הפנימי עושה לך נעים, ומסווה את המטראז' באופן חכם, כמעט ממזרי. מפינת הבר לא רואים הכול, ורק בסיבוב רגלי אתה נחשף לאפשרויות שקיימות פה. שולחנות גדולים ופינות אינטימיות, "מרפסת" חברתית יותר וכיסאות גבוהים. כל קומבינציה תמצא כאן משהו, כל חבורה וכל חברה.
מקומות כאלה, על פי רוב, כושלים בניסיונם לתת לכל אלה את אותה חוויה. כאן, בכל זאת, נראה שמצליח. מהצד, זה נראה כמו תוצאת הניסיון ותוצאת הצוות - בכמות ובאיכות, מהנעימים שיש - ובעיקר תוצאת החוזקות הארגוניות של הקבוצה שמוביל שימי שוורץ. כשיש לך פומו וכשיש לך קפה נאפו וכשיש לך קאפרי, אתה לא מנצל אותם כדי להיחלש חלילה. בדיוק ההיפך. כאן, נדמה, רק מתחזקים.
זה אומר, כמובן, בר מושקע ומצויד שיודע להתאים את עצמו גם לצרכני המתקתק ("סטרוברי" על בסיס ג'ין, אפרול, מחית תות, סירופ למון גראס ומיץ לימון) וגם לשתייני האינסטגרם ("קאפרי קוסט" שמגיע עם בקבוקוון וודקה של רוברטו קוואלי), ומשקשק את עצמו היטב כשמגיע הרגע להיות רציניים (כולל חיבוק מוצלח באדום בוהק של קמפרי ואבטיח, ביטר סלרי וטוניק). וזה אומר, בבירור, אוכל.
שחר ברנע, שמוביל את מטבחי הקבוצה, השכיל ליצור בין מסעדותיה שפה ברורה. המבטא שונה בין מקום למקום, אבל פה ושם אפשר לזהות אחיות תאומות וקשרים חזקים של טעם. זה לא שיכפול, אלא דיאלוג שמקפיד להיעצר לפני שהכול נהיה "רשת", אבל לא חושש להכות בברזלים הלוהטים שעושים את המקומות האלה - טאבון וידיים של טאבון, איטליה במנעד הגלובלי שלה, וישראל היכן שזקוקים לעברית הזאת.
ביחד, נוצר תפריט ענקי ושופע עלילות פוטנציאליות. התפקיד שלך הוא רק לבחור איזה מהן ירכיבו את הסיפור שלך הערב.
"שופע", כי רק הראשונות שוטחות בפניך כמעט עשרים אפשרויות - דגים נאים וירקות, סלטים ומטוגנים, להיטי מזרח רחוק עם פרשנות מגף קרוב.
קרוקט פטריות, למשל, מתיך יחד כרישה ושמנת ופרמזן לכדי נחמה רכה (54 שקלים), אבל לידו מחכים גם ארנצ'יני עם חמאת עגבניות צהובות או שרימפס במחבת (82 שקלים). סלט ברי פחם מערבב פלחים דקים של תפוחי פינק לייד ואגוזים קלויים עם בלסמי לבן, אבל בחירה בכיף הזה אומרת גם ויתור על "סלט פומו" ועל קיסר.
כך גם בדגים. טרטר אייסברג מתייחס לחסה כסירה קטנה ובה דג ים, אננס, נענע, כוסברה ופריקה (74 שקלים), אבל מה עם הסביצ'ה והסשימי, ברוסקטת הטונה והדג הפריך? זאת בחירה שמתווה לא רק את הכאן והעכשיו, אלא גם את המשך הערב, ביודעך שמה שהתחיל ככה ודאי רק יגביר, והרי "פיורי די זוקה" יגיעו גם יגיעו, וגם אם זאת תהיה המנה היחידה שתאכל היום. פרחי זוקיני, ריזוטו לימוני, קציפת פקורינו, שמן בזיליקום, אצבעות ורעש עדין של ברייקינג ניוז. מתסכל לחשוב על כל מה שלא תגיע אליו, אבל עכשיו טעים.
משם, העסק מסלים כצפוי ומשלים כצפוי (את מכסת הקלוריות המותרת לך עד סוף החודש, בערך) - עשר פיצות ומספר כמעט דומה של פיצות, ואז גם "עיקריות" שכל אחת מהן אמורה לסגור את ההוא שמתלבט קבוע בכל הזמנה, ומסרב להיסחף עם הדולצ'ה ויטה.
הקטגוריה הראשונה מעדכנת את הקלאסי לימינו (אליו א אוליו עם ארטישוקים או "פומודוריני" עם חמאת עגבניות צהובות), קורצת לקרניבורים עם ריגטוני אסאדו (98 שקלים) ו"ניוקי קצבים" ומרחפת באוויר עד שהיא נוגעת בך עם ספגטי סרטנים (112 שקלים) נוטף ים, נוטף חמאה, מתקתק-חמצמץ ונהדר.
הקטגוריה השנייה (74-88 שקלים) עושה דומה ומתואם, עם בסיס (מרגריטה, פפרוני, מלנזנה) ועם יותר מבסיס. היא לא משתגעת ולא משתטה. הכול כאן הגיוני ומחובר, ככל שפולנטה ובוראטה ופרובלונה ושמנת יודעות להיות הגיוניות עם בצק בועתי חם.
אם אלה וגם אלה לא סיפקו אתכן, יגיעו בשמחה גם כוכבים תמידיים וקבועים בדמות פילה סלמון ושיפוד עוף, שניצל ולברק שלם, המבורגר עם מח עצם ופילה בקר עם דמי גלאס ארגמני. יש כאן מה לאכול, ויש ממה לבחור. מספיק בשביל כמה ארוחות, לפחות.
מעמדת המארחות ועד פינת הבר, בר איטליה היא מכונה בקטע הטוב של המונח. מכונה עם אישיות.
הסאונד חזק בדיוק במידה, התאורה מעומעמת היטב והאנשים מהירים וחרוצים, מגיבים ומבינים. כל אלה, כמובן, לא היו שווים דבר בלי האוכל, בדיוק כמו שהאוכל לא היה מספיק בשביל להחזיק בלעדיהם. נדרש גם וגם, נדרש כל הזמן, נדרש יומיום ונדרש מועד. ערב נסגר, לילה יורד, ומחר מתחילים חדש, מאפס. חמש ומשהו שנים אחרי הפעם הראשונה שלו, לא צריך להזכיר לבר איטליה דבר מכל אלה. להיפך. הוא יזכיר לך, בפעם הבאה שתבוא.
בר איטליה, שדרות עובד בן עמי 113, נתניה, 077-9969462