הוא עוד ישוב.
אם החלטת משום מה לצאת להליכת הבוקר עם כיסוי עיניים, ולהיכנס למטרלו בלי להעיף מבט מסביב, יש סיכוי סביר לבלבול בין בודפשט לעין זיוון.
בוקר חדש: עדי פרץ והקרואסון הטוב בישראל
אלוף פיקוד הצפון: מטרלו, הדור הבא
כוכב הצפון של מטרלו בוהק בשמי תל אביב
הבוקר שקט כמעט באותה מידה, בטח אם מצפים לדציבלים של עיר גדולה. הטמפרטורות קרירות-נעימות, בוודאי אחרי שכל מקומי מספר לך שהחורף כאן הפך להיות "בדיחה של אפס מעלות", ומשלב מסוים של פניות ועיקולים, רחובות וסמטאות, המפה ההונגרית של גוגל - בדיוק כמו יכולת הניווט הישראלית של וויז ברמת הגולן, אגב - מבינה בדיוק לאן אתה הולך, ומפסיקה להציע לך אלטרנטיבות. כאן, בדיוק כמו פה, האלגוריתם משתבש מריח החמאה. אפשר להאשים אותו?
כשהעיניים כבר נפתחות, ברור שאתה כבר לא *שם*, ברור שאתה בהחלט *כאן* והכי ברור שלא באמת יהיה בלבול בין בודפשט לעין זיוון, אבל בכל זאת צריך להודות ביושר - 3,500 ק"מ אחד מהשנייה, עדי פרץ הצליח להקים קיבוץ קטן בעיר הגדולה הכי קיבוצית שראיתי, הרחק מקיבוץ הבית שלו. חומה, מגדל וקרואסון.
מלאכת מחשבת. מטרלו
במבט ראשון, הכול נשאר אותו דבר. כל כך אותו דבר, עד שאתה תוהה, לאור הצלחת המובינג, למה לא לשכפל את ישראל כולה, ולהעביר.
הכול אותו דבר. המרדדת והתנור, התבניות והגלופות נמכרו בארץ ונקנו פה, נטמעות על אוטומט, והצוות מורכב ברובו מכוח חלוץ של עשרה ישראלים שהחליטו להתמסר להרפתקה. הם עובדים כתף לכתף עם מקומיות ומקומיים, אבל נדמה לי שתהליך ההסתגלות עובד פה להיפך, ובצורה מעריכית. במטבח, המקום שבו הפילטרים מוסרים תמיד, אתה מבין סופית שזאת לא אירופה הקלאסית, אלא איזראל החוצפנית. המוזיקה והבדיחות הפנימיות, הדיבור והמילים והז'רגון והסגנון, הידיים והעיניים והחיוכים, הכול כחול-לבן, אין לטעות.
הכול אותו דבר. החולצות האדומות-לבנות של הפועל באר שבע תלויות באופן שגורם לך לחשוד שקודם היה קולב, ורק אז נבנתה סביבו מסעדה. התמונה המיתולוגית של גולדה מאיר במטבחה הוצבה ליד, וברור שעל השמשות החיצוניות נכתב בעברית "היי את! את יפה כמו קרואסון חמאה!. ואתה? יפה כמו מאפה!". סימני הקריאה והלבבות, יחד עם ה-ת' הזולגת למטה, שונים מאוד מהפונט הקשיח על לוח העץ השחור-ורוד ברמת הגולן, ולידם יש תרגום של משפט המחץ לאנגלית שעובר הרבה פחות חמוד כמובן, אבל הכוונה היא שחשובה.
הכול אותו דבר. בחוץ, מעל דלת הכניסה למאפייה, מתנופף דגל ענקי עם עיטור הקרואסון המפורסם, ו-Mattarello באנגלית. הוא מתנופף ודרמטי ובהיר, אבל עצם קיומו, בזווית חדה כלפי מעלה שמזכירה טקסים רשמיים ושגרירויות ומלונות פאר, מעידה עליו שאין בכוונתו להיות דגל לבן. הכי רחוק מזה.
הכול אותו דבר. והכול השתנה.
קיבוץ, גלויות. מטרלו
עדי פרץ החליט לסגור סופית את מטרלו הישראלית ב-30 ביוני אשתקד, ככל הנראה התאריך המדויק היחידי שכולם סגורים עליו פה נכון ומדויק, כי כל שאר הימים, השבועות, החודשים ולוחות השנה מתערבבים פה באינספור זכרונות וגירסאות. ככה זה כשרכבת הרים.
"באותו יום הלכתי שוב ליועצת הכלכלית שלי, והיא אמרה לי שאני מפסיד 100 אלף שקל כל חודש", שיחזר, "ככה, ישיר, וביקשה ממני לפתוח את העיניים". המלחמה הייתה בעיצומה - האם למישהו זכור מתי לא הייתה עצימות מלחמתית כאן? - והמאפייה דיממה בצק וחמאה, כוח אדם ומטבעות. מהשביעי באוקטובר, נדמה, הורידו הישראלים דרומה, הרבה דרומה, את קו הגבול של הצפון כולו, וסירבו להיכנס לאוטו. לא הצליחו להביא את עצמם להגיע. אירוני קצת בהתחשב בעובדה שזה היה האזור הכי רגוע בישראל, ועוד יותר אירוני כשנזכרים איך מטרלו כולה נבנתה על שרידי בונקר אימתני של הצבא הסורי.
הוא הבין אותם אז, ומבין אותם גם בדיעבד, אבל התסכול ביעבע, וגם העקשנות. יום ועוד יום, מאפים ועוד מאפים הושלכו לפח. אחרי היועצת, הוא ירד למדבר ורק שם החליט סופית לחתוך. בימים שאחרי פוסט הסגירה, הוויטרינה התרוקנה בתשע וחצי בבוקר, אבל אלו הם טיבם של דברים כאלה.
ההצעות הגיעו על המקום, מכל מקום ולכל מקום. "תל אביב לא באמת עשתה לי את זה. הסתובבתי לראות לוקיישנים וזה לא ריגש אותי. המשקיעים אמרו לי שנמכור קרואסון במאה שקל, אבל זה לא אני. זה לא בשבילי", תיאר. טלפון נוסף, ממי שיהפוך להיות השותף והמשקיע הגדול שלו, גרם לו לחשוב מחדש. כלומר, לאשתו נטע. "סירבתי, אבל היא אמרה לי שהוא נשמע אחלה בחור בטלפון, אז הלכתי להיפגש איתו. אחרי 5 דקות אמרתי לו 'יאללה בוא נסגור טיסה'. כשהגענו לפה, תוך יום דיברנו על המקום החדש'".
מה השארת בארץ?
"חוץ מחובות? השלט עוד עומד, ואנשים עדיין מתייגים אותי באינסטגרם כשהם באים ורואים אותו. זהו"
הוא דיבר על יציאה החוצה הרבה לפני המלחמה. החלום המקורי נולד עוד לפני מטרלו אפילו, כשהיה צלם. בשיאה של ההצלחה, לונדון הייתה אמורה להיות היעד. זה היה בדרך, ממש מעבר לפינה, אבל לישראל תמיד יש תכנית משלה. במקום זה, בודפשט.
"התאהבתי ישר. משהו באווירה כאן. זה מה שמעניין אותי. יש שקט ברחובות, אין לך פקקים, ואפילו התיירים מתנהגים בהתאם", תיאר, "אני לא יודע להסביר את זה. לא נתקלתי פה במקרה אלימות אחד, למשל, ובאופן כללי העיר עוברת מהפך מטורף. התחילו לשים דגש על תיירות, כמות המבקרים זינקה בשנים האחרונות, וזה רק עולה".
הוא מתפעל מהדברים הקטנים - רחובות שמצוחצחים בבוקר, כל בוקר, או בית הספר של הילדים שלא צריך מהם ספרים ומחברות ובמקום זה מזכיר להביא מעיל צמר טוב ומשקפי מגן כי היום יוצאים החוצה, לתוך השלג - ומקפיד לזכור את התמונה הגדולה ("אתה חושב שכולם שונאים אותנו בעולם, אבל הנה, שני מטר מפה יש בית כנסת ענקי עם דגל ישראל תלוי, ואף אחד לא יגיד כלום"). כשהיום מתחיל להיגמר, מחלון הדירה של המשפחה (הוא עבר לכאן עם אשתו ושלושת ילדיהם) רואים רק ירוק, משפחות צעירות וילדים קטנים. "איפה שאנחנו גרים", תיאר, "זה ממש קיבוץ". שוב קיבוץ.
הוא עוד ישוב?
בדצמבר הפנטזיה והחלום התממשו סוף סוף על הקרקע, כשצוות ההקמה של מטרלו טס לראשונה לעיר כדי לערוך סיור אוריינטציה והיכרות. למתבונן מהצד זה נראה קצת מוזר, אבל כל מי שידע להביט גם קצת מעבר לבצק המדופף הבין שהקרואסון אף פעם לא היה נקודת הסיום, ותמיד היה קו הזינוק. גם ברמת הגולן, התשוקה האמיתית, והניצוץ בעיניים, התעוררו כשהגיעה סלסלה עמוסה מאחד המגדלים המקומיים. פה, היה פשוט צריך להתחיל להכיר את המגדלים האלה.
"אתה מגיע לחקלאים הביתה, פותח דלת ונכנס, ובצד השני יש מטע, יש שדה וחלקות, יש שטח שמפרנס אותם כל השנה, אבל הם עדיין לא יודעים איך לשווק את עצמם, מתקשים לשחק את המשחק המודרני שאנחנו מכירים כבר שנים", הסביר, "אז התחברנו פה לבחור חמוד שיודע לתווך את הגידולים והסחורה למסעדות ועזרנו לו ולהם להוציא הכול החוצה".
כך, מה שבארץ כבר מובן מאליו, פה נחשב חידוש. "מבחינתי, אנחנו פה עכשיו בשנת 2010, אולי אפילו 2000", הוא מחייך. אולי בגלל המסע במהרת הזמן ההונגרית, אולי בגלל המלפפון "הנדיר" שהוא מחזיק כעת ביד. קטן הרבה יותר מהמקובל כאן, ובדרך הבטוחה להפוך לסלט אסייתי חריף. 7:20 בבוקר, ומטבח שלם מתרגש ממלפפון. היש ישראלי מזה?
תוצאת התהליך הזה היא מטרלו 3.0. הגירסה הראשונה התבססה ברמת הגולן לפני חמש שנים בסך הכול. הדור הבא סימן לפני כשנתיים קפיצת מדרגה והראה ניצנים של מה שעכשיו הופך להיות יישות מורכבת של אוכל ועשייה יצירתית. הפופ-אפים, לרבות זה המדובר (מאוד) בתל אביב, היו לא רק שלב ביניים, אלא תקופת מבחנים.
המתחם מחולק היטב, אבל מאפשר לעיתונאים חצופים לעבור דרכו, לשבור מחיצות ולהפיל בפח מארחות הונגריות מנומסות מדי. כל השאר מקשיבים לשילוט. מימין מאפייה (8:00-17:00) שמסלילה אותך לטייק-אווי עם כמה כיסאות בודדים וחלון לבהות דרכו, משמאל מסעדה (9:00-16:00) של ממש שמריצה כבר משעות השמש הבהירות ביותר תפריט אוכל אמיתי, לרבות מסלול טעימות, ולמטה תהיה אוטוטו מסעדה נוספת, בהובלת בני קרואר, אף הוא אחד ממגויסי מטרלו.
זאת נושאת מטוסים שאפתנית, שמתודלקת באמצעות תנובת האדמה ההונגרית ומוטסת באמצעות ראש ישראלי וידיים צבריות. באופן מתבקש וטבעי, מסלול ההמראה שלה היה ארוך. עכשיו, היא מזנקת לאוויר בלי לנתק גלגלים מהקרקע. רחפן וקומביין, פה הם מסתדרים ביחד.
פרץ עושה במסעדה דברים מגונים עם קרואסונים, ודברים מגונים עם ארוחות בוקר, ודברים מגונים באופן כללי, וכשאני כותב "מגונים", אני לא מתכוון לגנאי, אלא לעיניים המתגלגלות בשקעיהן של חברי משפחה בודפשטאית, או של זוג מקומיים בדייט-ברקפסט לוהט. לוהט, יחסית, כי כאן, מסתבר, מקובל לשחק קלפים ולהשתיק את הטלפון בזמן שמחכים לאוכל. מרהיב לצפות בתרבויות אחרות.
התפריט יומי, נכתב כ-15 שניות לפני פתיחת הדלתות, אבל לא מאולתר ולא מחופף. את זה דווקא כן השאירו בארץ. זה מתחיל עם מנות טעימה קטנות (2,300-5,700 פורינט, כ-25-60 שקלים), קרואסון Bites", שכל אחת מהן מרימה זיקוק לתוך החיך. טונה בלו פין עם תירס ופרחי מאכל, נקטרינה עם קרם מוצרלה, פלפלים עם חוביזה, המאצ'י-קוויאר-תפוח, חציל עם סאקה והדרים, תאנה עם קרם פרמזן וקראמבל עשבי תיבול, טרטר בקר עם חלמון כבוש ואבקת שמן זית. כל אחד מהפלאים האלה מגיע בתוך בצק קרואסון קטנטנן, מעליו או מצדדיו, והכול חד ואנרגטי, מלא סקרנות ומלא טעם ומדליק כוכבים עוד לפני שהבוקר מתניע. כוכבי מישלן, אגב. גם הם בוא יבואו.
איתם, מורכבים כאן כריכי קרואסון ענקיים (3,800-4,700 פורינט, כ-40-50 שקלים) עם שרימפס וירקות שרופים, עם ויטאלו טונאטו או כטוסט מוצרלה ועגבניות. כן, קרואסון המקושקשת הישראלי פה. היחידי שצלח את המובינג. במו עיניי ראיתי אנשים זוללים אותו עם סכין ומזלג. לא אתאושש כל כך מהר מהמראה המתורבת הזה, אבל מחובתי לספר.
ההמשך רציני יותר. קרפצ'יו המאצ'י עם קרם פרש, שיפוד פטריות עם קצף פטריות, סלט מללפונים (נדירים!) עם כרישה ופדרון, סטייק אנד אגז עם כמהין. בבוקר, הנורמה הישראלית הרגילה לא ללכת לכיוונים האלה. פה זה הרבה יותר נורמטיבי, בטח אם משקללים את מזג האוויר ואת סופי השבוע הארוכים.
"לי זה מאוד הגיוני לאכול סטייק קטן עם ביצת עין על הבוקר", הוא מסביר, "ובכל מקרה לא רציתי לעשות רוטב הולנדייז ועוד ביצים ועוד ביצים, כמו כולם". התוצאה היא אכן אוכל יוניק, בשפה יוצאת דופן, וחמימות שבוקעת מהכלים הנהדרים ומתפשטת בחלל. זה לא מטבח ישראלי וים-תיכוני שבא להראות להונגריה מה זה צבעים ואיך מערבבים טחינה. זה מטבח שקפץ מעל המשוכה העצלה הזאת היישר למגרש של הגדולים, וגם בתוכו הוא מסרב לשחק את המשחק.
העניין הוא שבשביל להגשים אותו, פרץ למד לעשות את הדבר המסובך ביותר הידוע לנפש הפרפקציוניסטית. לשחרר.
אלה וינברג הגיעה אליו אחרי כמה וכמה סירובים טלפוניים מיידיים. "היא פנתה אליי כמה פעמים במהלך השנים, ותמיד שלחתי לה הודעה שלילית, אבל אחרי שהמלחמה התחילה היא שוב שאלה, ובדיוק הייתי צריך, אז אמרתי לה לבוא ליום ניסיון", תיאר, "אחרי חמש דקות בערך אמרתי 'יאללה, הבנתי, סיימנו, התקבלת'. הספיק לי לראות את הגישה שלה לאוכל, לעבודה".
החיבור היה לא רק מיידי, אלא גם הדדי, וטוטאלי. "אני הייתי אמורה בכלל לצאת לטיול באוסטרליה", היא משחזרת, "הגעתי בינואר, בפברואר עשינו את תל אביב. חזרנו לעבוד באפריל וביולי כבר סגרנו. כל מה שחשבתי שיקרה בוטל. לא היה לי מושג מה הלאה". הוא מחדד. "היא נשארה איתי בלי שכר ובלי ביטחון ובלי ידיעה לאן הולכים", בתקופה שבה אף אחד במדינה לא ידע לאן הולכים, אסטרטגיה שממשיכה לככב עד עכשיו, אם חושבים על זה.
כשהצעת בודפשט הגיעה, נדרשה עוד קפיצת אמון אחת. קפיצה גדולה. זינוק. "חשבתי על זה איזה רגע ודיברתי עם בן הזוג. הוא אמר לי 'מה שתחליטי, אני איתך', אז החלטנו ללכת על זה. זה מטורף כמה בדמיון שלך, אתה חושב על דברים, וכמה הם נשמעים לך ענקיים ועצומים ובלתי אפשריים, ואז אתה רואה כמה זה קל לעבור מדינה. כאילו, מי ידע את זה? כשמישהו כל כך רואה אותך, רואה את הפוטנציאל שיש לך, זה שעדי כל כך האמין בי - מבחינתי זה אירוע חד-פעמי".
היא מתארת חשש, חשש גדול. "נראה לי ששנינו לא הבנו מה הולך להיות, אבל הפחד הזה גם נתן לי כוח, וגרם לי לרצות את זה יותר. להתאמץ כדי שזה יצליח. עשינו ניסויים במרתף במשך שלושה חודשים. היה חשוך והיה קפוא וכשהגיע הקיץ היה גם לוהט. כשעלינו, הכול קרה בבת-אחת. היה אירוע פתיחה וכולם מחאו כפיים, והראש שלי ניסה לסדר לי שזאת המציאות".
פרץ מרים לה בפניה ומאחורי הגב, מתאר אירועים מופרכים על הנייר, שפתאום נהיו מציאות. אף אחד לא התקרב לבצק הקרואסונים שלו, הרי. הוא לא נתן ולא שיחרר, לא חשב בכיוון בכלל. עד אליה. "התחלתי ללמד אותה ותוך יום אחד הבנתי. הלכתי. נתתי לה לעשות לבד". אני עוצר את העדות המטלטלת כדי ללכת לשטוף פנים, אבל היא ממשיכה גם כשאני חוזר, אפילו חזק יותר. "היו לי עובדים בארץ שלא נתתי להם לגעת בבצק גם אחרי חודשים. היא זה סיפור אחר, וזה גם עשה לי בעיות בצוות", הוא צוחק, "לא ראיתי דברים כאלה, בעיני היא מהטובות בעולם".
וינברג, בת 25 מרמת מגשימים, נפרדה ממשפחתה ומארבע(!) אחיותיה בלי לדעת למה בדיוק לצפות, אם כי בדבר אחד היא הייתה די בטוחה. "היא לא האמינה לי. לא חשבה שכשיגיע הרגע, אני אצליח לשחרר", הוא מחייך. מחייך כי הוא הצליח לשחרר.
"מה שהיה כל כך טוב בחיבור שלנו זה שהבנתי אותו נורא מהר, למה הוא התכוון", תיארה, "ואז הצלחתי להביא את זה מעצמי, אבל בשפה שלו". הוא מגביר. "אני חושב שאנחנו מדברים מאוד דומה, והיא פשוט עושה את זה יותר טוב. לוקחת את זה רמה אחת למעלה. בפופ-אפים שהיינו עושים ביחד הבנתי את זה סופית. עבדנו רק שנינו, והכול תיקתק, אבל ברגע שהגיע זמן לסגור עניינים, זה היה כזה 'זוז ותן לי לעבוד'".
אז הוא זז ונתן לה לעבוד, רואה תהליך שהתחיל בצפון הישראלי מגיע לשיאו בלב הונגריה, לב אירופה, ובתוך ויטרינה שקופה שמציגה לראווה מאפים, אך גם יהלומים. פחמימות, ויצירות אמנות. מבחינת הבאים, זאת יכולה הייתה באותה מידה להיות גם כספת, אחרת איך אפשר להסביר את ניסיונות הפריצה לתוך הזכוכית העבה.
יש כאן שילובי שקדים מעושנים וחמאה חומה, פירמידת דולצ'ה מסותתת, מאפה כרוך עם זעתר, שמנת חמוצה וחלת דבש או גירסת פודינג אורז בצקית עם גנאש אורז מוקצף וענבים מותססים. יש בודפשט - טייק שובב על הפלודני המסורתית, עם קרם פרג, תפוחים מקורמלים, קינמון וציפורן - ויש גולן, עם דיסקית מדופפת, מדוגמנת, מושלמת שמסחררת בתוכה קרם שקדים ופלפלים, ריבת אפרסק ויין רוזה וגנאש שוקולד לבן, ומתכסה בשמיכת ג'לי של זוטא לבנה, הגשמה מוחלטת של הכוונות, של השאיפות כולן.
הקרואסון הטוב בישראל כבר איננו בישראל. הוא עבר לכבוש את העולם, אבל שני אלה עדיין לא מרוצים. הם עוצרים את השיחה כדי לדבר עם העיניים ולהחליט בתישדורים דו-צדדיים מה לספר ומה לא, ואז מאפשרים לאמת להיחשף. הקרואסון, מסתבר, איננו משהו שמכניסים למזוודה בנתב"ג אחד, ומוציאים אותו ביבשת אחרת, מוכן לשיכפול. "עשינו כאן טסטים עם עשרה קמחים, וכולם היו זוועה. כלום", תיאר, "הכול משפיע, והבצק הזה נורא עדין. למזלי, גם לה קשה לראות משהו בלתי שלם, בלתי מושלם".
הוא לוקח אותך למסע מרתק בין חמאה ספרדית וטחנת קמח עקשנית מגרמניה, עירבובים ואילתורים ומרדף אחר הנוסחה הנכונה, ובסוף מודה ביחד איתה - בעין זיוון היה הכי טוב, גם מבחינת אקלים. "תמיד תהיתי אם זה הסקסיות של המקום, זה שזה חור נידח, והכול מרים, או שזה באמת יותר טוב. זאת שאלה שאני שואל את עצמי הרבה".
רגע, אז שני פרפקציוניסטים כמוכם סבבה היום עם זה שהקרואסון שלכם פחות טוב ממה שעשיתם בארץ?
"ממש לא!"
אל תתעצבני
"זה קרואסון מעולה!"
ברור לכולם. אתם ממשיכים לעבוד עליו אבל?
"אני חושב שהגענו לאיזושהי נקודת רתיחה והחלטנו רגע להישאר שם", הוא מסביר, אבל אז מפרק את התיאוריה החמודה הזאת לגורמים. "חסרה לנו רק נגיעה, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים מהי. כנראה משהו עם המלח". מצחיק לחשוב שהצמד הזה יניח לזה. רחמיי על המלח.
הוא לא ישוב.
יומיים אחרי הפתיחה המחודשת בעיצומה של המלחמה, פרץ נשכב במיטה עם הילדים והרגיש פתאום, "ממש בבום", שהוא לא שומע באוזן אחת. רופא המשפחה חשב שזאת דלקת, אבל למחרת הוא הקיא שבע פעמים, ובמיון כבר איבחנו את זה כאובדן שמיעה פתאומי. "הרפואה לא יודעת למה זה קורה, אז עשיתי קצת טיפולים וזה לא ממש עזר, עד היום. אם אני שם אוזניה בפול ווליום, אז אני שומע קצת את הבאסים, והוורטיגו נשאר. זה אחד המעצבנים. צפצוף גבוה ורעש לבן באוזן כל הזמן, כל היום, ואני לא יכול לשכב על הגב במיטה למשל".
אני מנסה להשתמש בידע הפסיכולוגי המקיף שצברתי בגוגל, ותוהה אם הוא עדיין בלחץ, אבל השאלה הזאת אפילו לא מסתיימת להתנסח. כאן אין לחץ, גם אם לוקחים בחשבון את היציאה הרועשת שלו היום מהבית, בזמן שהבת הגדולה מעירה את כל השכונה כי היא רוצה לבוא איתו לעבודה.
לפני כחצי שנה, בפופ-אפ הקרואסונים שאירח אותו במאפיית לחמים, הוא היה קצר יותר ודרוך הרבה יותר, עצבני XL. "איך אני אמור לשרוד? איך מצפים ממני?", תהה אז, "נלחמתי בשיניים כדי להשאיר את זה פתוח, להמשיך לפרנס את המשפחה ואת העובדים, אבל בסוף אתה מבין שאתה נלחם לבד".
אז, הוא דיבר מתוך שברי החלום, בקול שכיוון קודם כל לרצפה, ורק אז נתן להד לטפס, מחוספס ועייף. מי שהביט בו, מי שהכיר אותו, ראה צל.
הקיץ בבודפשט מחק את כל תופעות הלוואי האלה, חוץ מאת הוורטיגו הארור. כשאנחנו עומדים במטבח, הוא מפנה אותי לאוזן החזקה שלו, ונותן זווית למדף קופסאות פלסטיק קוסמופוליטי, ומעט משוגע. חוויאג' ליד סומאק, קפיר ליים בשכנות לסוכר שזיפים, זעתר ופלפל אורפה, אבקת מנגו ופטריות מיובשות. "באתי לכאן עם מה שאני רציתי", הוא אומר בחצי סיבוב ודווקא בלי סחרחורת בכלל, יציב לחלוטין, כדי שאתה תשמע ושהעולם ישמע ושהוא ישמע איך כולם שומעים, "באתי עם החלום שלי".
מטרלו, Dohany ut. 5, בודפשט