אורי שפט ועדי פרץ מגיעים, כל אחד בזמנו, לצד העמוק של אזור הישיבה במאפיית לחמים עם חיוך שלא ניתן לפרש אותו אלא כממזרי, אולי אפילו מרושע. מסביב המולה כמעט שגרתית פה של צהרי יום חול - תור קטן אך עקשני ועקבי שמתפצל לשתי קופות לפחות והתרחשות של ידיים-מלקחיים-מגשים שמתובלת בצעקות רנדומליות על "באגט חם שיצא עכשיו", למשל - אבל כל מי שיודע להסתכל על לוח השנה ולנעוץ עליו את הנוכחות שלהם, מבין שזהו דווקא השקט המוחלט שלפני הסערה המושלמת.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
החיוך הזה איננו חצוי ולא מן הפה לחוץ. אין בו מרירות, למרות העננה הכבדה שמרחפת מעל כתפיו של פרץ, ותלווה אותו, ואותנו, בדרכו לבודפשט, ובהכרח בצאתו מהארץ. יהיה זמן לכל זה, אבל עד אז, החיוך אמיתי. שהרי אם כבר עשיתם את המהלך ונתתם לשני החתולים הכי חתוליים שיש לשמור על החמאה, אל תתפלאו שדופף מזה קרואסון. עשרים קרואסונים, ליתר דיוק.
מפרידות ביניהן כמה שנים, אולי אפילו דור. חצצו גם קילומטרים רבים - כמעט מאתיים - בין הבונקר המיתולוגי של האחד ברמת הגולן (בונקר אמיתי, צבא סורי והכול, שאיכשהו התגלגל להיות מטרלו. מסתבר שחלומות מתגשמים) ובין המבצר המיתולוגי לא פחות של השני ברחוב החשמונאים בתל אביב (גם פה, מבצר אמיתי, קומות ומרתפים ומבוך שישרוד את יום הדין הקלורי של כולנו).
אם מותחים עוד יותר את מוטת הכנפיים, ונועצים על המפה את בוסטון של שפט (מאפייה רביעית בדרך, תודה רבה) ואת אותה בודפשט של פרץ, מגיעים לשעות טיסה דו-ספרתיות, ולכמעט 7,000 קילומטר.
כצעקתה, הכי כצעקתה: כשאורי שפט מחליט לשחרר
שתיקה רועמת, קרואסון שיישאר לתמיד: החגיגה של מאפיית לחמים
אורי שפט ויקי שגיא מצאו את עצמם ואחד את השני, כל הדרך לקרואסון מציל חיים
המספרים האלה מהממים מילולית, ובעיקר מהממים רעיונאית, מדגישים היטב את כוחן של הידיים הישראליות. אבל כאן, בשולחן הזה, אין להם הרבה משמעות. המרחק, התברר, שוטח לחלוטין כשהעבודה התחילה.
אם תרצה לבחוש ברוחות הרעות שעטפו את המדינה בשנים האחרונות, תשאל בוודאי מיד איך זה שהידיים האלה לא עובדות כאן בלעדית. השאלות האלה מובנות מאליהן, והתשובות להן ברורות אפילו יותר מזה. במקום אלה ובמקום אלה, אפשר להיסחף איתן, ואיתם, לשמונה ימים.
לפחות.
שפט הגיע למטרלו לראשונה ביום ראשון כלשהו, מיישם בכך טעות ישראלית נפוצה שריסקה ציפיות מול הדלתות הסגורות של המאפייה בתחילת כל שבוע. הוא חיכה בסבלנות, וביקר את פרץ במהלך הפופ-אפ המוטרף שהרים בשרונה מרקט, מסתכל מהצד על תור שהורכב מ"מיטב הלקוחות הקבועים" שלו עצמו.
למרות מה שניתן היה לחשוב, השתלשות האירועים הזאת לא הובילה אלא לפרגון. גם דיבורים על "גניבת הצגה", מה שהם לא אומרים, חולפים לידו כמו משב אוויר ריק. למעשה, השיח השולט פה כעת הוא איך לא עשינו את זה קודם ומהקומה התפעולית שמתחתינו עולות בעיקר תחושות טובות של עשייה, של הפריה הדדית, של חיבוק מקצועי. כמה לא ישראלי מצידם.
חגיגת הקרואסון של מאפיית לחמים מוגדרת עדיין כפופ-אפ, אבל היא אחד הדברים היציבים בחיינו. נשענת אמנם על תאריך מומצא למדי שהוא יום הקרואסון הבינלאומי, אבל נדמה שמזמן השכילה להשתלט עליו ולהגביר את המסיבה עם קרנבל של ממש.
זה התחיל בקטן, המשיך והתפתח על כתפי מה שפעם הייתה רק תופעה ויראלית חמודה ותו לא, העלה הילוך, ובשנתיים-שלוש האחרונות דרך על הגז יותר ויותר, כולל הבלחה דקה-דקה, אך ויראלית לא פחות. עברה שנה, ומסתבר שהדוושה הזאת יודעת ללכת עוד פנימה. הרבה יותר פנימה.
בקיצור, מחמישי האחרון (30 בינואר) ועד שישי הקרוב (07 בפברואר) ימתינו לכם במאפיות מגשים בכמות בלתי הגיונית של קרואסונים, השתלוללויות של ממש, מלוחים ומתוקים, גבוהים ורחבים, אבל - אולי אפילו בעיקר - עדיין הגיוניים. עדיין מורכבים בתבונה. עדיין, אם יותר לי, בלתי גימיקיים. ועם נגיעה חמה, חמה לא כסיסמה, בכל האנשים שאיפשרו את האפייה הזה. מהקמחים ועד החביצה, בציר ומסיק ואנשי עמל שבצרו ומסקו, מגדלי תותים ומפתחי וניל. משלנו. חקלאים. איזה קטע נהדר זה.
יהיו פה - קחו אוויר, והכניסו את הבטן, לפחות זמנית - קרואסון "דאבל קרים" עם גבינת ברי וריבת תות שעוקצצה בפלפל שחור, "המקושקשת לקס" על בסיס ביצי חופש של משק עפאים, סלמון מעושן וגבינת שמנת, סלט ביצים עם נבטים שגם הם מעשה ידי שפט, וכן אבוקדו והמאירי עם קצת צ'ילי ולימון כבוש.
עוד? ברור. קרואסון פטריות, בשמל ופרמזן, אחד עם גבינת צאן ומרקחת עגבניות שרי, קרואסון הספנקופיטה הנפלא של יקי שגיא שמגיח כמחוות פרידה-שבדרך לקראת חזרתו של האופה לקיבוץ בארי, "גינת הירק של רינת" שחוגגת עשבים ירוקים, דג כבוש כמובן, עם סלט תפוחי אדמה וחזרת, וגם קומבינציית קרם פרש וביצי דגים, עם בצל ירוק. ברור.
המתוקים יקנחו עם גירסת קרם שוקולד וקרמל וויסקי, עם הלהיט הנצחי של תותים, קצפת ושוקולד, עם חגיגת פאי תפוחים, עם מרנג לימון צרוב כהלכה, עם שחיתות בננות-שוקולד-פקאן ושחיתות גדולה יותר של בצק עוגיות, ועם קרואסון קרם ברולה. איזה שילוש נהדר של מילים.
פרץ, מצדו, יוסיף לגעש הזה קרואסון מלוח עם קרם גבינה, קראמבל פרמזן וג'לי יין אדום, ושני מתוקים בדמות פיסטוק-לימון (פיננסייר פיסטוק, קרם לימון וגנאש לימון מוקצף) ומלאכת מחשבת של "צ'אי שיבולת שועל", עם יכולת כמעט קוסמית לעצור עבורך את היום, ולאפשר שקיעה, לא משנה באיזה שעה אכלת.
המחירים - 24-33 שקלים - מייצגים הקטנת גודל מכוונת, שמצידה מייצגת מחשבה על הצורך הבלתי נשלט לטעום כמה שיותר. שפט יודע שהוא לא יכול לנצח את ויכוח המחירים המטפסים במדינה, ובמקום זה מנסה להפנות קשב למה שעומד מאחוריהם. "אני רואה את העבודה, אני מזיע בעצמי ומשתגע מכמה השקעה יש רק על ההתעסקות עם האבוקדו הספציפי הזה", תיאר, "שגם אותו בחרנו על פני אופציות זולות יותר".
זה נושא שיחה ראוי, אך כזה שאי אפשר לנצח ולפצח אותו. זאת גם לא הכוונה, אלא יותר מתן הזדמנות למעט שמחה קלורית מנחמת. "חיפשנו וחקרנו, קיבלנו השראה ואפילו גנבנו קצת רעיונות", הוא צוחק תוך שהוא מוביל קו מחשבה דרך המצב העגום הנוכחי, עסקת החטופים המתמשכת, הסרט Big (כן כן), הלהיטים הקרואסוניים של דרום קוריאה, מה שנכנס לסנדביץ' בבית הוריו בדנמרק והאמביציה האישית שלו "למתוח את החבל".
בסוף, אין להכחיש, וגם הוא מודה בזה, הלכו על המון - טעמים, שילובים, אפילו צורות חדשות - אבל הלכו בעיקר על "מה שאורי אוהב לעשות". ומה שאורי אוהב לעשות, אולי מיותר לציין אבל לא מיותר להזכיר, הוא מה שאנחנו אוהבים לאכול.
פרץ מדבר על סגירת מעגל, ועל דרך שהתחילה אצלו עם בצק קרואסון ממאפיית לחמים עצמה, ונחתמת עכשיו, לפחות כעת, עם כניסה למוקד העשייה של האימפריה. שפט נינוח ובטוח מספיק בשביל להפגין התרגשות וגאווה בלתי מהונדסות מהמילים האלה. מהצד, נראה, שניהם בחרו אקטיבית להתרכז פנימה, להתמרכז פנימית, ולהדוף שטויות. אלה, הם יודעים היטב, רק מפילות תנורים, ופוגעות בהתפחה, בהתפתחות.
זאת תהיה ההזדמנות האחרונה, ככל הנראה, לטעום קרואסונים של מטרלו בשנים הקרובות. עד השנה הבאה, זאת תהיה גם ההזדמנות האחרונה להשתתף בחגיגה הזאת של מאפיית לחמים. דברים של טעם טוב, ומילים בטוב טעם, משאירות טעם של עוד. תמיד.
פופ-אפ קרואסון, מאפיית לחמים, 30.01-07.02