בודפשט מבשלת את הטוב מכל העולמות. אלה המקומות המצטיינים שלה

כהרגלן של חברותיה, בודפשט מורידה לך דמעות לפחות פעמיים.

תחילה של התרגשות, כשאתה מפנים שנחתת והגעת והמזוודה איתך והיא ריקה ומוכנה להעמסה ושהרחובות אכן מחכים לך והמסעדות איתן ושהמחירים בחוץ - היכן שלא תסתכל - מקוצצים בחצי ביחס לנקודת המבט השגרתית שלך, זאת שמדברת בעברית תקנית, שקלית.

אחר כן, אפילו לא לקראת העזיבה, אלא הרבה לפני כן, אלו כבר דמעות של עצב, שמתחלפות בדמעות של עצבים, שמפנים מקום על אוטומט לדמעות זעם. גם אם שמים בצד לרגע את "המצב", לא ברור למה אנחנו צריכים לחיות ככה, ולשלם ככה, הרי.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
המבורגר, פיצה והקינוח שכולם מצלמים לסטורי: המלצות אוכל שוות בלונדון
כמה אתם חושבים שהלאפה הזאת עלתה? נו, לא להתעצבן?
דמעות אושר ודמעות עצבים מול האוכל הטוב בעולם
עוף מושלם בגריל ומוסד ברביקיו: שתי המלצות אוכל שוות בתאילנד

עיר הבירה של הונגריה רחוקה מלהיות מושלמת כמובן - יש כזאת, בכלל? - אבל היא מיוצבת בעולם, ומיוצבת בכלל, תוך מודעות עצמית והבנה של שווי השוק שלה, ושל מה שווה בחיים. היא, והמדינה כולה, עברו מכבש והמעיכה הזאת עדיין נמשכת (הבחירות הקרובות מבטיחות תקווה כלשהי לשינוי, אבל ככה זה עם כל בחירות, לא?), המטבע חלש והתחושה הכללית נוטה לכיוון השקט והאדיש, אבל וואוו כמה שהייתי מוכן להחליף את החיים שלנו כאן בקצת שקט, וקצת אדישות. וזה עוד לפני האוכל.

תהליכי ההגירה הדרמטיים שטילטלו את אירופה בעשורים האחרונים יצרו כאן מעט מאוד רעשי-משנה - גם זה, מן הסתם, בשל מדיניות הממשלה, ובדומה למדינות מזרח אירופאיות נוספות - והשפיעו עוד פחות מכך על המטבח המקומי. סגירת הגבולות, עם זאת, לא הייתה הרמטית. היא אף פעם לא כזאת.

בודפשט משופעת במסעדות ובתי אוכל עם אוריינטציה טורקית ולבנונית, סורית וערבית (כולל כמה שעושות הכול ביחד, עם נגיעה ירושלמית, כמו בבקה הטעימה). היא מושכת ידע ומסורות מהבלקן הקרוב אליה ומחברת ביד השנייה קלאסיקות אוסטריות (שניצל, ברור) וצ'כיות. מדינה שגדלה על אוכל בסיסי וכפרי, מזין וממוקד תבשילי בשר וחזיר בהמוניהם, נפתחת יותר ויותר למערב, ובעיקר למה שהיא חושבת שהמערב אוהב, ורוצה שהמערב יבשל לה. התוצאה מסחררת.

זה אומר מספר מוזר בחריגותו של מזללות ברביקיו אמריקניות, רשתות גדולות להפתיע של ברים אמריקנים בלבושם ומותגי המבורגר מקומיים (Zing, גודבר, Smashy, Simon's) שמצליחים לתת פייט לענקיות הגלובליות - גם בכמויות, בוודאי בטעם. השיא הוא, איך לא, הכלאה מפוארת בין סמאש בורגר כהלכתו ולנגוש, אותו מאכל הונגרי מסורתי שמזכיר ספינג', אם ספינג' היה בגודל של מפת פיקניק. שמן רותח, מרקם משגע, ועוד קציצה מוצלחת בפנים. איך אפשר לא להתאהב?

ליד האמריקנה הזאת, נוכחות גם שגרירות אסייתיות, אם כי בכמות פחותה מהמקובל בטיולי חו"ל סטנדרטיים יותר. יש כאן סושיות ואיזאקיות, דוכני באן (כולל אחד נהדר בכניסה לקראוון, הפוד-קורט הפתוח והמתויר של הרובע היהודי) וכיסונים ספורדיים, וגם נציגות משמחת למסעדות "הסיניות" של פעם. כמו בניו יורק, נגיד. מהירות, טעימות, מזכירות נשכחות.

סצינת המאפיות והקונדיטוריות, שקיבלה חיזוק מטריף עם הצטרפות מטרלו של עדי פרץ למשחק, נעה בין שני קצוות מובנים. נקודת הבסיס שלה היא קלאסיקות הונגריות ואוסטרו-הונגריות מפורסמות, היסטוריות. הוויטרינה במקומות הטובים ביותר בז'אנר הזה משופעת ביצירות מופת מדוגמות, מדובוש ועד ז'רבו, גירסאות של קרמשניט וטורטים. כשזה טוב, זה הכי טוב. העניין הוא שמעטים המקומות שמקפידים עדיין על טוב.

מהעבר השני שוטפים את העיר כשרונות מצרפת ומאיטליה ומסקנדינביה כמובן. תמיד בסוף יש את השבדים. אין שכונה בלי בייקרי מצוין, ואין בייקרי מצוין בלי תור מצטיין. השירות והיעילות, הרגלי הבוקר של קפה ומאפה לקחת, מותירם אותך, עם זאת, מהר מאוד לבד ומרווח, מוכן להתנפלות.

Artizán חולשת על כמה מקומות שונים, כל אחד מהם עם מאפייניו המובחנים - גלידה, בר יין ואוכל, מאפייה קלאסית של בוקר וגם דוכן דייסות, השם ישמור - ועושה את עבודתה היטב, והרבה יותר טוב מהיטב (במצטיינים: שבלול חלפיניו-פקורינו וסלייס פריטטה). Arán מחזירה עם פשטות כובשת אך ממזרית ומיגנוטים בדמות קראפין קרם וניל ואפרסק מקורמל ליד בוסטוק קוקוס-אננס. Freyja מקסימה אותך עם אפיל נורדי, מאפי הל כרוכים, קפה מצוין ואווירה ממכרת. עם אלה, ניתן למנות גם את Bite, את Alma Nomad ואת האחים Butter. איזה שם נפלא.

כמו בגיחות חו"ל אופייניות, אתה מוצא את עצמך מחפש את האוכל המקומי, בזמן שהמקומיים מתרחקים ממנו משום שהוא מזכיר להם את הבית, משום שהם גדלו עליו, משום שהם רוצים חדש.

מסעדות רבות מגשרות על הפער הזה עם טייק מודרני, אבל כתייר, אתה נמשך בכל זאת לנקודת הבסיס. תושבי העיר נשבעים ביכולותיה של Blue Rose ברובע היהודי, מעין מילק-בר בודפשטי שמסמן וי על כל מנת דגל. איתה, בולטת גם Kispiac Bisztró. כשמה כן היא, מסעדה פשוטה עם אפיל מעט יותר אלגנטי, צלחות נהדרות של עוף פפריקאש (עם נוקדלי, נו מה), קערות של מרק גולאש ולחם לטבול באלה וגם באלה.

הרובע היהודי מכנס בין סמטאותיו, באופן טבעי, רבות מאטרקציות האוכל של העיר. הוא מציג את עצמו לקהל באמצעות אותו קראוון - חצר צבעונית עם פוד-טראקס משני צדיה, וספסלי ישיבה בתווך - ושולח משם זרמים של המבורגרים ופרייד צ'יקן, טאקוס ובשר מפורק. זה תיירותי ומעט צ'יזי, אבל זה עובד ביעילות.

מטרים ספורים הלאה משם, זורח מתחם מיתולגי של Ruins Bar, הריסות מילוליות שננטשו במשך עשורים וקמו לתחייה יש מאין, מוותרים על עיצוב מפונפן ומתמקדים במה שאפשר למזוג לכוס, ובמה שאפשר לבשל לשולחן. כחוויה, זה מהמם חושים. התיירים זורמים פנימה כדי לצלם, אבל אם תחתכו לאחד החדרים במבוך האנושי-אדריכלי המטורף הזה, תוכלו לסגור כאן ערב מופלא, יוניק לגמרי.

בהמשך, מציעים כמה ברי קוקטיילים מושקעים את תפריטם. חלקם מחקים ברים שלא קיימים באמת. אחרים עושים את זה יותר טוב מאלה שכן קיימים. המעולה שבהם הוא Hotsy Totsy, מעין הומאז' לניו יורק של פעם, עם תפריט קוקטיילים שסוגד לבנייני הסיטי. כקונספט, זה כמעט מופרך. כשמתיישבים ומתחילים לשתות, הכול נמזג.

הוויראליות והאינסטגרמיות לא פסחה על העיר, ברור, אבל היא עושה מאמץ להתייצב מולה עם טעם, ויותר מזה עם חוש טעם. יש כאן דונאטס בכמות מעוררת תהייה (כולל The Box הראויות להערכה, מרובעות כשמן ומלאות הפתעות), ומקדשי קינוחים ומאצ'ה ובאבל טי ועוגיות מפלצת. Cookie Beacon מובילה את השיירה הזאת עם כמה סניפים ועם עוגיות מופלאות על אמת, כמו גם ספוט שלם שמוקדש לעוגות גבינה בלבד. חובה.

כשכל זה מסתיים, ומתעכל, ואתה צריך לסגור פינה, או לפתוח חדשה, הלנגוש והקיורטוש יהיו שם בשבילך. דוכנים אינספור וגירסאות אינספור, אז צריך לשים לב לא ליפול למלכודות. קחו את הראשון במקום שטגן רק אחרי ההזמנה (עדיף עם גולאש ושמנת חמוצה וגבינה מגוררת מעל, כי למה לא), וקחו את השני במקום שמשפד על המנגל (כן, גריל גחלים אמיתי, כמו שכתוב בספר) רק אחרי ההזמנה גם כן (עדיף מגולגל בסוכר קינמוני, כי למה לא). משם, צאו לטייל, אחרת הרעב הבא לא יגיע.

המארחת של The Duchess, הרופ-טופ בר המרהיב של Matild Palace, מתעקשת לתאם איתך ציפיות כבר בקומת הלובי של בית המלון. "יש לנו מינימום הזמנה", היא מזהירה, "25 יורו לאדם". שש קומות למעלה, העיר נפתחת בפניך והבדיחה שלה מצחיקה עוד יותר. אחד המקומות המפוארים והיפים שהיית בהם, והם חוששים שהחשבון שלך לא יטפס מעבר למה שבתל אביב היה קונה לך קוקטייל בודד וטיפ לברמן ששפך חצי ממנו בדרך אליך.

משם, חצי לילה לפני הטיסה חזרה, אפשר לעשות חשבון בשקט. והחשבון הזה, כהרגלו, לרעתנו. לא זול כאן באופן דוחה. אתה לא יושב במקומות ומרשה לעצמך להתפרע ולהזמין את כל התפריט. ספק אם נותרו רבים כאלה בעולם כולו (שאתה גם רוצה לנסוע אליהם כתייר). אבל כן זול מאוד, זול שפוי, זול חצי מחיר מבארץ. בהכול.

בזארה מן הסתם - מדד העצבים הכי ישראלי שיש - אבל גם בקפה ובסטארבאקס, במקדונלד'ס ובמאפייה הכי טובה בעיר, בשוק האוכל המתויר ובבר המקומי. הקוקטיילים הכי מיקסולוגיים פה הם 50 שקל. היין לא יעז לטפס מעל 25. שולחנות לארבעה רעבים נסגרים ב-300 והאוכל ההונגרי הטוב ביותר, זה שנסעת במיוחד בשבילו, יחזיר עודף מ-40, מקסימום 50.

דמעות של שמחה, דמעות של כעס, כרגיל, עד הנסיעה הבאה.