כשש שנים חלפו מאז ביקורי האחרון בגרציא, אי אז, לפני שהעולם השתנה עם הקורונה, ההפיכה המשטרית, ה-7.10 ומלחמת הנצח. מיכל גרציאני, שפית ובעלי קייטרינג מוערך, פתחה את הביסטרו בקיבוץ העוגן לפני כעשור, ומובילה אותו יחד עם גילי בר יוסף. אז הגענו כדי לפגוש מקום חינני וכייפי ויצאנו עם הרבה פחות מחצי התאווה. הפעם, באנו עם פחות ציפיות, ויותר תקווה.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הדרך לקיבוץ פקוקה לפנות ערב, כמו כמעט כל דרך בישראל. הנשמה קצת יוצאת עד שמגיעים אבל כבר בכביש הכניסה אי אפשר לטעות בחן הקיבוצי הוותיק, שניכר בכל. נדמה שהחלל בגרציא לא עבר שינוי. פשוט ומרווח בפנים; נעים, ובטח יהיה עוד יותר נעים כשיהיה חם פחות, בחוץ.
עיון בתפריט, המאכלס דף אחד, חושף צניעות יומרות. מנות ביסטרו מקומיות, עם שלל טוויסטים, ללא ניסיון ליצירתיות מחד אבל גם עם הימנעות ברורה מבנאליות משמימה. זה תפריט שלהבדיל מהמון המסעדות שנפתחו בערי הפרבר והפריפריה לא גורם לתחושת שממה. יש בו איזה מקדם אופי וחן שעושה חשק.
במקביל, ניכר שלא קופצים כאן מעל לפופיק בכל הנוגע לתמחור. התפריט מחולק לראשונות ועיקריות, לצד מספר מנות ירקות ממגדלי הסביבה המוערכים. למעט שתי מנות, מחיר העיקריות אינו עובר את רף מאה השקלים וגם זו אמירה ברורה, רחוקה מאוד מהרף שבו אנו מורגלים חדשות לבקרים במקומות אחרים.
התחלנו עם אבטיח פאקוס (59 שקלים) ואנטריקוט יווני (69).
מנת האבטיח-פאקוס הייתה בעצם סלט עם נגיעה אסיאתית. היו בו חסה, צנונית, בצל סגול וירוק, כוסברה ונענע, צ'ילי, שומשום ורוטב מבוסס סויה. הירקות והעלים היו טריים ורעננים, ניכרה בהם איכות ברורה. הרוטב היה חביב, לא עז מדי, בנוי במידתיות. הייתה למנה גם גירסה עם קלמרי מטוגן מעליה, שעליו ויתרנו. זה היה סלט חביב.
האנטריקוט היווני היה בעצם מינוט סטייק, עם צלעות תירס בגריל ליד. את האלמנט היווני הוסיפה הסקורדליה. אפשר היה להגיש את הבשר כשהוא קצת יותר אדום אבל הוא היה טוב באיכויות הבסיס שלו וגם הסקורדליה שלצידו, ליהוק מעט מפתיע אבל מלא חן, הייתה אחלה. לא עזה מדי, בדחיסות הנכונה, עם המידתיות שניכרה ברוטב של הסלט. גם זה היה פתיח חביב, לא יומרני אבל גם לא בנאלי, וטעים.
המשכנו עם מסאחן (82) ופסטה סרדינים (84).
במנת המסאחן היה עוף מפורק עם בצל קונפי, סומק ושקדים שישבו על בצק שהוגדר בתפריט כ"לאפה מקומית"; עם תוספת יוגורט. זו הייתה מנה טעימה ממש. בצק הלאפה היה מצוין, העוף המפורק טעים מאוד ושילוב שניהם עם היוגורט עשה שמח בחיך. זו לא מנה שאפשר לאכול ממנה המון, מחציתה נארזה ונלקחה הביתה, אבל היא העידה בבירור על הבנת אמת באוכל ויד טובה במטבח.
בפסטת הסרדינים היו פטוצ'יני עם סלסת עגבניות, ערק, שום, צ'ילי, פטרוזיליה, גרמולטה, סרדינים של אורטיז ופרמזן - מנה ים-תיכונית מובהקת, עשויה היטב. הפטוצ'יני נותרו אל דנטה, העגבניות עבדו נכון עם הערק והשום, הגרמולטה נתנה סיבוב והכול יחד היה עמוק ועז טעמים, חריף במידה, טעים באמת. לא בטוח שהיה צורך בתוספת הפרמזן, המנה החזיקה היטב גם בלעדיה, אבל לגרוע היא לא גרעה, בעיקר כי היה מעט ממנה.
טארט הלימון (49) שחלקנו לקינוח, על בסיס בצק פריך, קרם לימון, שברי מרנג וקצפת לימונית היה טוב מלא מעט מנות קינוח מקבילות שאנחנו פוגשים במקומות ממותגים יותר, חשובים יותר ויקרים בהרבה. הוא לא היה מתוק מדי וניכרה בו מוקפדות נעימה.
זו הייתה ארוחה חסרת יומרות ונחמדה, טובה במובהק מזו שאכלנו כאן לפני שש שנים. באוכל ניכרה חיוניות וחן. בעבר הייתה גרציא בבדידות מזהרת. בזמן שחלף מאז התחרות גברה. ייתכן שגם זה היה תמריץ לניעור הטוב והנכון שעבר על המקום.
השארנו 343 שקלים לפני שתייה ושירות. הם משקפים תמורה טובה מאוד לכסף. השירות היה יעיל וחביב והחוויה כולה סימפטית. הנגרוני (51) שלגמנו יכול היה להיות מדויק ומקצועי יותר, אבל זה לא באמת גרע מהתחושות. תפריט היינות הלא ארוך מבוסס על יינות מקומיים בלבד ויש בו כמה בחירות טובות טעם ושפויות תמחור.
גרציא המתחדשת, של מיכל גרציאני וגילי בר יוסף, מצליחה לעמוד היטב ברציונל שלה - ביסטרו קיבוצי יומיומי ולא יומרני, נעים וטעים. זה אולי לא המקום לנסוע אליו במיוחד. אין לו כל שאיפה להוות ספוט אוכל נחשב וחשוב; אבל זה בדיוק מסוג המקומות שהיינו רוצים למצוא מחוץ למרכזים האורבניים בישראל, ויש כל כך מעט מהם.
מסעדה מכובדת ומכבדת, עם DNA ברור ורציונל ברור, ויד טובה במטבח שגם משקפת הבנת אמת באוכל. כן ירבו.
גרציא, קיבוץ העוגן, 050-6930050