יש מקומות שהכניסה בשעריהם מעוררת בך יראת כבוד אפריורית. בית תאילנדי הוא אחד מהם. יריב ולק מלילי פתחו אותו ב-1996, כשאוכל מארץ סיאם היה הרבה פחות מוכר כאן. הם היו ממבשריה של הסוגה בארץ, ולמרות שהמון מסעדות תאילנדיות נפתחו מאז, רובן היו, ועדיין, מקושקשות ובעיקר רחוקות מאוד מהמקור, מותאמות לטעם הקהל הרחב.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
המסעדה הצנועה, על פינת בן יהודה ובוגרשוב, מרחק הליכה קצר מהים, הייתה בתחילה מקום של אוכל שרק אלו מבין הסועדים שכבר ביקרו בתאילנד הכירו. כבר שנים שמדובר במקום שמקובל לתפוס כטוב ביותר מסוגו, ללא עוררין; כתו תקן, לצד הקאב קם, בר האוכל החדש יותר של המשפחה. כזה שמקומות שואפים להידמות לו והניסיון להזמין אליו שולחן אפילו שבועות מראש הוא בגדר כישלון ידוע מראש.
הגעתי לכאן אחרי שלא ביקרתי במסעדה זמן רב. זאת הייתה אחת המועדפות והקבועות שלי, ובאתי לאכול טוב ממש כמו שאני רגיל, ובעיקר באתי כי התגעגעתי.
זה היה עוד ערב קר וגשום של אמצע השבוע וכמו כמעט תמיד, שני החללים והבר היו מלאים לגמרי. עיון בתפריט מזכיר נשכחות. די הרבה מנות שכבר אכלתי מספיק פעמים בעבר. נראה שבבסיסו הוא שם כבר שנים. המון דברים עשו עיניים וחשק והתחלנו עם פסה (46 שקלים לשתי יחידות) וגונג קטייאם (92).
פסה היא מנת ביס לשניים עם מיקס לברק מטוגן, אטריות, נענע-כוסברה-שמיר, בוטנים, רוטב תמרהינדי פיקנטי וקליפת לימון נתונים בשני עלי חסה אייסברג. ביס ועוד אחד בלאפת החסה והתחושה הייתה של אכזבת-מה. מרקם טעמים גנרי למדי, ללא ייחוד, ללא מורכבות ומינוס די משמעותי בהבטחה לרוטב פיקנטי. לו טעמנו מנה כזו באחת המסעדות התאילנדיות לכל המשפחה, היינו מתייחסים אליה כעוברת. כאן פחות.
התחברנו הרבה יותר למנת הגונג קטייאם שהגיעה לצידה, עם שרימפס קריסטל במינון נדיב ובאיכות ראויה, מוקפצים ביין אורז ושום. ה-מ-ו-ן שום. כזה שנוכח בכל הכוח, נכנס לכל פינה אפשרית בפה ונותר בה גם אחרי הארוחה. עידון לא היה פה ומי שמתחבר פחות לכל כך הרבה שום עדיף שיתרחק מהמנה הזו. אנחנו נהנינו ממנה, אבל ממש. טעמים חזקים שיין האורז ריכך ואיזן מעט, ושרימפס איכותיים באמת. זה בית תאילנדי שאני מכיר ואוהב.
הלאה: סאי קוק איסן (86), נקניקיות בשר לבן כבושות באורז דביק, שום ופלפל שחור, לצד כרוב טרי, גי'נג'ר, בוטנים ופלפל חריף. בנקניקיות ההום-מייד בסגנון איסן היה עומק ומורכבות, חריפות מדודה נכונה, לא מוגזמת ומן אפלוליות כייפית. אפשר היה להניח נתחים מהן בעלה כרוב, לצד התוספים, ולסגור כך ביס אבל בעיני זה היה טעים דיו גם כשלעצמה. מנה טובה.
טום יאם שרימפס היא המנה הקבועה שלי בבית תאילנדי בכל ביקוריי בה מאז שנפתחה. הזמנו אותה כמובן (92). הציר, המתובל בעשבי תיבול תאיים ובמחית צ'ילי ותמרהינדי, היה לא פחות מפאר היצירה. עמוק, מורכב, עוצמתי אבל מלא ניואנסים, טעים להפליא. היו בו גם פטריות יער ושמפיניון, בצל, עגבניות וכוסברה. המון תוכן, מכל הסוגים, היה בו ועונג היה ללגום את הנוזל. גם הירקות נשמרו במצב ראוי. מה חבל שהשרימפס והקלמרי היו צמיגיים/מיובשים/מכובסים. לא כך זכרתי את המנה, שעבדה, לכן, טוב פחות מבעבר, למרות המרק המצוין.
הזמנו גם גאנג מסמאן בקר (96), תבשיל חלב קוקוס בקארי מסמאן עם תפוחי אדמה, בזיליקום ועלי כפיר ליים. זו הייתה המנה הפחות טובה בארוחה כולה. לא איזנו בה את המתיקות, לא נתנו בה מספיק חריפות, הבשר היה מבושל מדי ולא מספיק טעים. כבר כתבנו את זה פעם בביקורת הזו ואין ברירה אלא לכתוב שוב - בכל מקום פשוט שבפשוטים, ניחא. זו לא מנה של בית תאילנדי.
סגרנו עם שני ארטיקים תוצרת בית (14 לכל אחד) - בננה שהיה בנאלי, ותה ירוק שהיה אחלה. קוקטייל באן טיה מייה (54) היה מעושן, שקדי, לא מתוק מדי ועשוי היטב.
אז מה היה לנו? קצת יותר מדי ככה-ככה ומיני הערות? בהחלט. לקח זמן להשיל את מידת היראה ולהגיד לעצמי, תוך כדי הארוחה, שרע זה אולי לא, ויש מנות טובות וטובות מאוד, אבל מצוין כמו שחשבתי זה בטח לא היה.
השירות היה חביב ויעיל, האקוסטיקה בלתי סבירה והתמורה לכסף (408 שקלים לכל מה שאכלנו כאן) ראויה גם בהינתן ההסתייגויות הקולינריות. בית תאילנדי נתפסת כמסעדה יקרה. זה לא נראה כך בארוחה הזו.
אבל זו איננה השורה התחתונה של הארוחה הזו. בצער לא קטן אני נאלץ לכתוב שמצאתי את בית תאילנדי, אחרי זמן רב שלא ביקרתי בה, הרבה פחות טובה משחשבתי. ואם הארוחה המתוארת בשורות ממעל מייצגת את רף הבסיס פה נכון לכרגע, זו כבר לא התאילנדית הטובה ביותר בישראל.
בית תאילנדי, בוגרשוב 8, תל אביב, 03-5178568