קשה להפריז בתיאור האיקוניות של מסעדת בית תאילנדי בענף המסעדנות הישראלי. זו המסעדה התאילנדית האמיתית הראשונה שפעלה בישראל. עד היום, למעלה מעשרים שנה מאז נפתחה, זו המסעדה הקרובה ביותר מבין אלו הפועלות כאן לקולינריה של ארץ המקור. מדובר בקונצנזוס, בקרב הקהל הרחב ואנשי תעשיית המסעדנות המקומית כאחד.
המשפט הבא עומד כנראה לסבך אותי עם כמה מחברי הטובים אבל נאמן לאמת, אין לי אלא לכתוב אותו: בית תאילנדי בעיני הוא מסעדה טובה אבל לא מצוינת. כשם שיש בה מנות טובות וטובות מאד, הכי נאמנות למקור שיש כאן כאמור, ישנם גם מיני תבשילים מוצלחים פחות. אם יודעים מה לבחור, זה עובד. אם לא בוחרים נכון, אפשר לאכול שם גם ככה וככה. ובכל זאת, כשבא לי תאילנדי, זו האופציה המתבקשת הראשונה. הטוענים האחרים לכתר פשוט רחוקים מלהיות רלוונטיים.
קאב קם, המקום החדש של יריב מלילי, בעלי הבית התאילנדי, נפתח לפני מספר שבועות ברחוב לינקולן בתל אביב, מטרים ממה שהיה פעם גשר מעריב. בניגוד למסעדת האם, קאב קם הוא בר. זה אומר שמתקיימת בו אקולוגיה שונה לחלוטין. אם לבית תאילנדי, מקום משוחרר מגינונים, באים בעיקר כדי לאכול ובשעות היום אפשר לעלות גם בכפכפים מהים, לקאב קם באים לבלות. הוא פתוח בערב בלבד ומתקיימת בו אווירה מובהקת של בר, עם אפלולית, מוסיקה ובר ארוך, הומה ודומיננטי. האוכל, בהתאם, הוא של ברים, כזה המותאם לאלכוהול. אין כאן תבשילים, גם לא את קדירות הטום יאם הגדולות ושאר המכרים הוותיקים. לקאב קם לא באים לארוחת ראשונה/עיקרית/קינוח אלא כדי לשתות משהו ולנשנש ליד.
לכל הטורים של אבי אפרתי
בשעת ערב מוקדמת יחסית של אמצע השבוע שעבר המקום הלא גדול היה מלא אך לא מפוצץ. אין ספק שאת מבחן האווירה עובר קאב קם בהצלחה יתרה. התפאורה עושה להרגיש תאילנד באופן נעים ולא מעיק, 180 מעלות מהגרנדיוזיות המופרכת, עתירת הזהב, של מסעדת ניטן תאי שנפתחה בשנה שעברה, לא רחוק מכאן. פס הקול היה מוצלח ונשמר מבנאליות והווליום היה חזק דיו מבלי לתת בראש.
האוכל לא בנוי כדי ליצור ארוחות קוהרנטיות. המנות קטנות עד בינוניות ברובן, ונועדו לחלוקה. בתפריט הקוקטיילים 13 אופציות. שמונה קלאסיקות נגרוני, דאקירי, מוחיטו וכן הלאה, וחמישה קוקטיילים מקוריים מהם דגמנו שניים: מאו קאו ובאן תאי (46 שקלים ו-48 שקלים בהתאמה). הראשון, על בסיס קוניאק הנסי, ג'ינג'ר ביר ועוד, אכזב. הייתה בו מתיקות דומיננטית מידי וחסר היה בו איזון. זה קוקטייל מהז'אנר הפופוליסטי, מאלו המגיעים עם מטריה כחולה מעל, והתאמתו לאוכל של קאב קם מוטלת בספק. גם בקוקטייל הבאן תאי, על בסיס ג'ין, קמפרי ושרטרז ירוק, אפשר היה להוריד קצת ממינוני מיץ הגויאבה; אבל הוא היה הרבה יותר מאוזן, משוחרר מנגע הפופוליזם, טוב בהרבה ומתאים בהחלט לאוכל.
ראשונה הגיעה מנת מיאנג פלה לואי סואן (48 שקלים) שלושה עלי חסה ובתוכם גבעות קטנות על בסיס קוביות לברק מטוגנות מתובלות בלמון גראס, עם בוטנים, שאלוט, לימון וג'ינג'ר. עלי חסה ממולאים במיני טובין הוא אחד הערוצים החביבים עליי במטבח התאילנדי והמנה הזו הייתה עשויה ללא רבב. חסה רעננה מאד, דגים בטיגון מדויק, ללא עודפי שמנוניות ותיבול נכון ומאוזן, עם חריפות קלה ונעימה. אוחזים ביד, סוגרים לכדי כיס קטן ולועסים להנאה מתאבנת.
סום טאם מו קרופ (58 שקלים) הוא סלט פפאיה עם נתחי חזיר פריכים. סלט הפפאיה, עם בוטנים ועגבניות שרי מעל, ניצב במרכז. סביבו נתחי חזיר מטוגנים ללא דופי, פריכים באופן מגרה ועדיין בשרניים. לצד המנה מגיע שיפוד עץ קטן ועליו סטיקי רייס, ממנו הזמנו שיפוד נוסף (7 שקלים). זו מנה לא קטנה שבבסיסה הסום טאם המוכר היטב, כנראה המנה הכי פופולרית בבית תאילנדי. מקדם השומניות הגבוה של החזיר הופך אותה לקלאסית לליווי אלכוהול.
המשכנו למאייה ואה (52 שקלים) נקניקיות בקר מתובלות שמקורן בצ'אנג מאי שבצפון תאילנד. שלוש הנקניקיות שקיבלנו, עתירות שומן וחריפות במידה, היו נהדרות. דחיסות נכונה, תיבול מקסים וחריפות שלא בולעת את הטעמים. זאת הייתה הברקת הערב וללא ספק המנה הטובה ביותר במהלכו.
המנה הבאה פאד טלה יאנג (108 שקלים) הגיעה מהאגף המכונה "חם מהווק" ובו מנות יקרות יותר. היא כללה 'ירוקים מהחווה' עם שרימפס קריסטל, קלמרי וקוקי סאן ז'אק צלויים על הגריל. על פי תמחורה חשבנו שתהיה גדולה מקודמותיה והופתענו לגלות מנת ביניים עם יותר ירוקים מהחווה ומעט פירות ים. ספרתי קוקי סאן ז'אק אחד בלבד, חצוי לשניים, מעט מאד קלמרי ואולי ארבעה שרימפס. פירות הים היו ראויים באיכותם וגם נצרבו כך שעסיסם נשמר אבל הנוזלים שליוו אותם על הווק היו מהסוג הבנאלי והגס. זו הייתה המנה הפחות טובה של הערב שגם מקדם הווליו פור מאני שלה לא הרקיע.
התלבטנו אם ללכת על עוד נשנושון או לעבור לקינוחים. החלטנו על מתוק כי הרגשנו שמה שאכלנו עד כה מספיק בהחלט לקטגוריית 'ערב שתייה ונשנושים'. הבטיחו לנו טראפלס, שיכולים היו לסגור מצוין את הפינה, אבל מקץ כמה דקות חזר אלינו הברמן בפנים נפולות: היום היו מעט טראפלס. הם נגמרו. עקרונית, עוד אין קינוחים. בהמשך בטח יהיו. עוד ביטוי למובחנות הברורה של קאב קם מבית תאילנדי, כבר המיועד ללגימה ונשנוש, להבדיל ממסעדה.
אין ספק, הניסיון המסעדני בן 21 השנים של מלילי ניכר כאן. מעט מאד מקומות בתל אביב נראים מתוקתקים ומתפקדים באופן שאיננו כאוטי בקושי חודש מפתיחתם. מי שבנה על חידושים והמצאות קולינריים, לא ימצא את מבוקשו. קאב קם הוא המשכו הברור של הבית התאילנדי בסגמנט אוכל ספציפי, ובאווירה אחרת. כמו במסעדת המקור, האוכל לרוב טוב, לפרקים טוב מאד ונאמן למקור גם אם לא מרגש. יותר מאשמח לחזור לכאן לשתות על הבר וללעוס קצת, בווייב שמיטיב להספיג בנשמה אסקפיזם במיטבו, הכי רחוק שיש מרחוב לינקולן האפרורי, בואך עבודות הרכבת הקלה. על כך ראויים קברניטי המקום לציון חד משמעי לשבח. לארוחה תאילנדית של ממש, שבה אוכל הוא המרכז, בית תאילנדי ימשיך להיות ברירת המחדל שלי.
קאב קם. רחוב לינקולן 11, ת"א. 03-6889960. לא כשר
חשבון
