למעלה מ-15 שנים חלפו מאז נפתח פורטר אנד סאנס ברחוב הארבעה בתל אביב. בזמן שחלף מאז, הפכו בעליו - איתי לייפר, יואב עלון ואמיר נוימן - לשליטיה של אימפריה לא קטנה באזור, עם שניט ולאוטר. בניגוד לשתי האחיות הצעירות, פה המהות יותר קרובה למסעדה. היצע הבירות עדיין רחב אבל תפריט האוכל מגוון בהרבה, והמקום מזכיר בעיצוב ובאווירה מסבאה אמריקנית מסורתית.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
אני רוחש חיבה לא מבוטלת למקום הודות לעסקיות הצהריים החביבות שלו, שבהן לא המון כסף קונה דיל נאה ובדרך כלל גם ראוי מאוד. בשעות הללו פועל "פורטר סמוקהאוס" עם מיני מעושנים, ובערב, כשהגענו, הוא הופך ל"פורטר בראסרי" - אולי לא מקום שנמצא על הכוונת של מדורי האוכל וללא הרבה יומרה, אבל מלא כאן, ומסקרן לתהות קצת על קנקנו.
די הרבה אופציות ראשונות, הנוטות לצד שנהוג לכנות מושחת, יש בפורטר - שרימפס קרבונרה, בפאלו ווינגס, פילמני, מק אנד צ'יז וקריספי קלמרי וגם צלחת שרקוטרי, צלחת גבינות וסלטים. שום דבר לא נועד לשדר עידון או אנינות מן הסתם. את אגף העיקריות מאיישות מנות כמו ספייריבס, קונפי אווז, סטייק אנטריקוט, המבורגר, כבדי עוף ונקניקיות הבית. למי שמתעקש יש גם פילה דניס (ברוטב שמנת, אלא מה) ואפילו שווארמה טבעונית. לצד סוגי הבירה יש אגף שלם בתפריט האלכוהול הכולל קריצה לברית המועצות ההיסטורית, כולל ייצוג מכובד לתעשייה הגאורגית, ואגף מילקשייקים.
התחלנו עם קרפצ'יו סינטה (62 שקלים) וצלחת שרקוטרי (79). הקרפצ'יו היה חתוך דק מאוד ומעליו היו שמן זית, בלסמי, לימון, ארוגולה ופרמזן. איכות הבשר הייתה בינונית מאוד, ולא עוררה התרגשות רבתי. ערימת התוספים שמעליו - שמן, בלסמי, ובעיקר לימון - עשתה בו שמות. יותר מקרפצ'יו זה הרגיש כמו בשר בסוג של תחמיץ ופיקשש לגמרי את ייעודו המקורי.
מנת השרקוטרי הגיעה על בוצ'ר בלוק גדול ומרשים והיו בה ברזאולה, קבנוס חזיר, קבנוס בקר והודו המיוצרים במקום, ולצידם צלוחית עם שמאלץ, חרדל, איולי חזרת, קורנישונים ובצל אפוי. נדיבות רבה הייתה שם ללא ספק. איכות? הברזאולה הייתה מלוחה באופן בלתי לגיטימי. נכון שמדובר בבשר מומלח ומיושן, אבל לא עד כדי כך. אלו היו נתחים שגבלו בסף הבלתי אכיל. קבנוס החזיר היה סביר והשני סתמי. ההודו היה הרכיב היחידי במנה הזו שעבר בחן. אה, והשמאלץ. סט פתיחה לא משהו.
הזמנו המבורגר (79) ונקניקיות הבית (92) וקיווינו שנמשיך יותר טוב.
שלושה סוגי נקניקיות בגריל מתוצרת המקום, עם ראגו שעועית לבנה ואסאדו מעושן, היו במנה, שהייתה בבירור טובה בהרבה מקודמותיה. המצטיינת מבין השלוש הייתה נקניקיית החזיר שהייתה פשוט טעימה ממש. קצת מאחוריה, לא בפער גדול, ניצבה נקניקיית הבקר, שהייתה טובה בהחלט. בשתיהן הייתה הדחיסות הנכונה וגם הדבר החמקמק ההוא שמתקיים בנקניקיה ראויה, של שלם הגדול מסכום חלקיו. השלישית, מעורבת, הייתה בסדר, לא יותר אבל גם לא פחות. ביחד עם נזיד השעועית היא חברה למנת ברים חמודה ממש.
ההמבורגר, 300 גרם, כנראה הרבה יותר מרוב מנות הבורגר במקומות המקבילים, היה פסגת הארוחה. הוא כנראה נשען על תערובת שאחוזי השומן בה גבוהים במיוחד, מבשר לא רע. צרבו אותו עד מידת מידיום בדיוק ובאופן מפתיע הוא היה אחד הבורגרים היותר טובים הזכורים לי כאן זה זמן רב.
קשה לנשום אחרי אחוזי השומן הרווי הללו, מסקרן לדעת מי מלווה את הארוחה שלו כאן במילקשייק, אבל כמי שמקריב את נשמתו, גופו ומדדי בדיקת הדם שלו לתפקידו במדור זה, התעקשתי על הזמנת פאדג' שוקולד (44), המתואר בתפריט כ"שוקולד, שוקולד ועוד שוקולד. מוגש עם כדור גלידת וניל". התיאור היה נאמן מאוד לעובדות. היה שם ים שוקולד, המלווה בים סוכר. אנין זה לא היה, אבל טעים דווקא כן. מסוגו, מן הסתם. זו לא מנה שאפשר לצרוך ממנה יותר מכמה ביסים אחרי ארוחה כזו, אבל זה מספיק. נהוג לקרוא לקינוח כזה "מושחת" והוא אכן כזה. מושחת זו לא המחלקה שלי, בעיקר לא בקינוחים, אבל הפאדג' הזה חילץ ממני חיוכי שמחה קצת אוויליים.
פורטר היא יותר מסבאה ממסעדה. ככזו, השירות בה חינני וטוב כוונות אבל בטח שלא מוקפד, ואיכות האוכל איננה אחידה. הראשונות שדגמנו לא רק שהיו רחוקות מאנינות; הן היו פלופות למדי, בקושי תקינות. ברור שלא בשביל מנות כאלו צריך להגיע לשם. לעומתן, לנקניקיות כייפיות והמבורגר טוב ממש - כן, בהחלט. בערבי שני, שבהם ה"סמוקהאוס" פועל גם בערב, שווה לבחון גם את אופציית הבריסקט, שבמיטבו הוא מוצלח ממש.
מחירי האלכוהול נעצרים במרכז הסקאלה, מה שמאפשר לגימה משוחררת יחסית. המנות הטובות בפורטר מייצגות מקדם תמורה לכסף גבוה בהחלט. ולהבדיל מבמזללה מז'אנר אוכלים-הולכים, זה כן מקום שאפשר להשתהות בו. אם להסיק על סמך הדגימה המסוימת של הח"מ, לעיקריות ודרינקים זה מקום חמוד בהחלט, עם מקדם תמורה ראוי לכסף, גם אחרי 15 שנים.
פורטר אנד סאנס, הארבעה 14, תל אביב, 03-6244355