מעשי אמנות: היין, האוכל והאנשים של שפלת יהודה

אחרי שחניתי ליד מסעדת אברטו שנמצאת במלון "ליר סנס" בגדרה, קפצתי לרגע למוזיאון הביל"ויים הסמוך. שם גיליתי שכבר בסמל הראשון של גדרה משנת 1898 הופיע אשכול ענבים, עדות לכך שיין זורם בדמה של המושבה הזו עוד מראשיתה.

חזרתי למסעדה כדי לפגוש את הבעלים, צחי צוק. צחי הוא לא רק מסעדן, הוא מקומי שחי ונושם יין, כזה שאפילו למד והתנסה בעצמו בייצור יינות.

את התשוקה הזו אפשר לראות בחדר היין המרשים והמגוון שהוא בנה במו ידיו בסמוך לבר. המסעדה עצמה, בעיצוב שזורק אותך מיד לצרפת, פועלת כביסטרו יפהפה המבוסס על חומרי גלם מהאזור.

שם, מול בקבוק שנין בלאן 2022 מסדרת "אטלייה" של יקב רקנאטי, הכל התחבר. הזיקית שעל התווית, בדיוק כמו המסעדה והמושבה עצמה, מפתיעה בצבעיה ובאיכויותיה.

אני אמנם לא כתב תיירות, אבל אם אתם מחפשים קפיצה למלון מפנק, ספא ואוכל טוב, שימו את "ליר סנס" גבוה ברשימה.

שנין בלאן הוא זן ענבים מאוד וורסטילי ואפשר להכין ממנו מיינות יבשים ועד יינות קינוח. הוא מוכר מאוד בעמק הלואר ובדרום אפריקה אבל הי! למה להרחיק עד לשם אם אפשר לשתות שנין בלאן שגדל בישראל?

שנין בלאן מבית אטלייה של יקב רקנאטי מיוצר מגפנים בוגרות, בנות כ-50 שנים, ובטעימה הוא מפגין את כל מה שזן הענבים הלבן הזה יודע לעשות יחד עם מורכבות שמלווה אוכל בצורה מושלמת.

ציבעו צהוב חיוור ובאף תחושות שמזכירות מעט דבש, מינראליות, ירקרקות קלה ומלון. טעמו פירותי מאוד, עסיסי ממש עם חומצה גבוהה שמבטיחה כאן שני דברים בעיקר, האחד סיומת ארוכה ונעימה והשני יכולת יישון למי שמתעניין בכך.

זהו יין הרמוני, מאוזן עם סיומת ארוכה כאמור ובהחלט כזה שווה לשתות ולא רק לטעום.

מרחק כמה דקות נסיעה מהמושבה אל מושב קידרון, הגעתי לפגוש את הכורם יובל בן ישראל. אם להשתמש בסלנג עכשווי: "עפתי". עפתי מהמקום שבו קצה הכרם גובל ממש בבסיס תל נוף, ומהטבעיות שבה יובל והגפנים שלו מתעלמים מרעש מנועי המטוסים.

יובל הוא חקלאי בנשמתו שראה איך הכרם משתלט לו על הלב עד שהפך לכורם במשרה מלאה שדואג לחלקות של משפחת לנגר. "אני אוהב יין, קונה מלא יין, ומזה אני מתפרנס", הוא אומר בחיוך של אדם שמחובר לאדמה יותר מאשר לכל מונח אקדמי.

בכרם ה"בעל" (ללא השקיה) בן ה-15 דונם, מצאתי את המהות של המילה "טרואר" למרות שיובל לא מת עליה. יובל מסביר שהגפן למדה להסתדר עם מה שהטבע נותן: "היא משתמשת במים שיש לה מהחורף וזה מגביל אותה.

התוצאה היא אשכולות קטנים ויבולים נמוכים בצורה שהיא כמעט בדיחה- 5 עד 7 טון לכל הכרם, אבל זה מה שהופך את היין לייחודי".

אפילו העשבייה שבין השורות היא חלק מהתוכנית. העשבייה משמשת כשמיכה חיה המפרה את הקרקע מבלי להתחרות בגפן.

המפגש בין הידע השורשי שלו לחזון של יקב רקנאטי יצר סינרגיה אופטימלית שמבוססת על עבודה ידנית וקפדנית, שהופכת כל בקבוק שנין בלאן למכתב אהבה שנכתב בזיעה ובאב.

בסוף, זו זכות לפגוש כורמים כמו יובל. לא משנה כמה תתכונן ותלמד, תגלה שאלו אנשי אדמה שמחוברים לקרקע יותר מאשר לכל עניין אקדמי.

אנשים של מציאות ושל אמת, והדבר בא לידי ביטוי בכרם שמטופח מתוך היכרות אינטימית עם כל גפן.

ידי הכורם לא משקרות. הוא עובד קשה על מנת שהכרם יניב את מה שאנחנו מרגישים אחר כך בבקבוק. תזכרו את זה בפעם הבאנה שאתם פותחים בקבוק יין. את החיבור בין טבע, כורם ויינן.

יש משהו כמעט מאגי במעגליות הזו, שמתחילה בין רגבי האדמה במושב קידרון ומסתיימת בכוס קרירה על מפת בד לבנה ב"אברטו".

בעולם שבו בקבוקים חוצים יבשות, היכולת לשתות יין במרחק דקות נסיעה מהכרם בו נולד היא פריבילגיה. זוהי בדיוק המהות של בית "אטלייה", יצירה קטנה ואינטימית בתוך יקב גדול, שמצליחה ללכוד רגע, אדם וזמן.

*הכותב היה אורח יקב רקנאטי