בני אדם הם יצורים חברתיים. רובנו, לפחות, מחפשים את ה"ביחד". לטייל, לאכול ולחלוק חוויות, אם אפשר סביב בקבוק יין. אבל האמת היא שכשאנחנו מוזגים את הנוזל לגביע, אנחנו נשאבים בדרך כלל אל ה"מה" ושוכחים את ה"מי".
אנחנו שותים, נהנים מהטעם, אך ממעטים לחשוב על הידיים שטיפלו בכרם, על הראש שקיבל את ההחלטות הגורליות במרתף, או על האדם שהחליט מה יהיה אופיו של היין שימלא את עולמנו באותו רגע.
בשבועות האחרונים יצאתי למסע שחיזק את ה"מי" לצד ה"מה". סיירתי ופגשתי שלושה אנשי יין יוצאי דופן, שמתייחסים אל הכרמים שלהם כאילו היו ילדיהם הפרטיים.
פגשתי גם את האנשים שמאכילים אותנו ביומיום, אלו שעבורם היין הוא דת נוספת לזו שרשומה להם בתעודת הלידה.
המפגשים הללו הזכירו לי ש"טרואר" הוא לא רק נוסחה גיאולוגית של אדמה ואקלים, אלא בראש ובראשונה סיפור אנושי.
אסף עזר, יקב רקנאטי, באולפן סנהדרינק
בין שני בתים
התפיסה הזו באה לידי ביטוי מרתק ביקב רקנאטי, באמצעות פילוסופיית "שני הבתים" שלו. בכתבות הקרובות נתמקד באחד מהם . זה שנקרא Atelier.
המונח ל'אטלייה (L'Atelier), לא נבחר בכדי. הבחירה שואבת מהמסורת המפוארת של סדנאות האמן הגדולות, ובראשן האטלייה של פול סזאן, מאבות האמנות המודרנית, אשר הסתגר באטלייה שלו כדי לחקור שוב ושוב את אותו נוף, הר סנט ויקטואר, בניסיון לפצח את המהות האמיתית של הטבע שמעבר למראה העין.
שם, בתוך חלל ספוג אור וצבע, הוא הוכיח שהטבע זקוק לפרשנות האנושית כדי להפוך ליצירת מופת. בדומה לסזאן, גם בית 'אטלייה' של יקב רקנאטי מתפקד כמרחב של התבוננות עמוקה. מרחב בו האדם והטבע מתמזגים לתרגום חד וברור בתוך הבקבוק.
זהו סיפור על זהות מקומית ועל יקב אחד שהחליט להציג לראווה לא רק יינות, אלא את היכולת האנושית לפרש את האדמה.
כאן, בין היציבות של הבית הקלאסי לתעוזה של בית אטלייה, נחשף הטרואר האמיתי, שמורכב מאנשים, מחזון, ומאהבה בלתי מתפשרת לחומר הגלם.
אל תפספס
בעקבות השמש
את הבוקר הראשון של המסע, התחלתי בכרם גבעת שמש שבמורדות הרי יהודה בלווית סוהיל הכורם וגפנים של ענבי קריניאן, בנות כמעט 40 שנים.
הגפנים הגדלות כאן על אדמת לבנה מגיר ורנדזינה מתגאות בכינוי "גפנים בוגרות". סוהיל שלא פוסק להתלונן על כמה שקשה לו לגדל גפנים בוגרות כל כך ללא השקיה מאז 1991, גם אומר בחיוך גדול "הצלחה של רקנאטי, זו הצלחה שלי".
הוא מכיר טוב את הכרם שניטע עוד בימי אביו, בנוף של הרי יהודה והוא מכיר גם את היין המופק ממנו. אם לא היה מכיר, לא היה מבין למה מכריחים אותו להמשיך ולהחזיק בכרם, כאשר שהמאמץ הכולל להפקת יין "קריניאן פרא" בכמות קטנה כל כך, נראה כמעט לא כדאי.
למי שמתכחש להתחממות הגלובלית, לכו תסבירו איך באותו מקום ירדו בשנות ה-70, כ-900 מ"מ גשם והיום כ-450-500 מ"מ.
"נולדתי כורם"
סבו של סוהיל שהיה וטרינר, הגיע לטפל בחיות מנזר דיר ראפאת הסמוך בשנות ה-30 וכך קיבל בית בכניסה למקום.
אביו, כבר פנה בין יתר עיסוקיו לכורמות וסוהיל צמח לתוך הכרם. כשסוהיל שגילו כיום סביב 60, מדבר על הגפן הוא מאניש אותה ומדבר על אבא ואמא של הגפן, על מה היא רוצה ומה היא לא רוצה עד שנראה שיש לו יחסים אינטימיים עם הגפן שמניבה לו את הפרי המופלא הזה, לא פחות מאשר עם משפחתו הגרעינית.
גם אבא שלו עולה בשיחה לא אחת, הרגש מציף כשהוא מדבר עליו ועל הנטיעות להן היה אחראי עוד כשסוהיל היה ילד. תשאלו אותו ממתי הוא מתעסק בכורמות? ישיב ללא היסוס "נולדתי כורם" ויצביע על הכרם שבו אנחנו עומדים "זה אני נטעתי".
הפתעה בקיבוץ
על אף שקריניאן ידוע כיום בעיקר בדרום צרפת, מקור זן הענבים קריניאן בספרד וכמו כל ספרדי, הוא מלא אנרגיה ומאופיין בארומות וטעמים שאין טוב מלשדך להם אוכל.
אחרי שנפרדתי מהגבעות הלבנות המעוטרות גפנים שמתאמצות כל כך לתת יבול, הגעתי למסעדת נורה שבקיבוץ קריית ענבים.
אני לא אוכל הרבה במסעדות כשרות, אבל חייב להודות שהופתעתי גם מיופיו של המקום, גם מאיכות האוכל וגם מהגישה ליין. לא בכדי למרבית שולחנות הסועדים, בשעת הצהריים בה ביקרתי, הוגש יין.
הקיבוץ, שהכרתי בימי ילדותי, שינה את פניו ללא היכר ושידרג את חוויית ההגעה אליו. עם זאת הקסם עודנו שם ואי אפשר שלא לחוש כמו הייתה זו בריחה קלה אל מקום שליו מוקף בחורש הטבעי של הרי יהודה.
אוכל מקומי, יין מקומי
המסעדה עליה מופקד השף משה סיבוני (בליווי השף רפי כהן), היא חלק מקבוצת הרים, שלה מיזמים קולינריים נוספים ומסקרנים בקיבוץ.
ישבתי לשיחה עם עוז קורנברג, מנהל תחום היין של הקבוצה שהחל לשתות יין בגיל 15 ממרתף היין העשיר של דודו בארה"ב.
כשעוז חזר לישראל אחרי שמלאו לו 18, הוא חזר עם תשוקה להמשיך ולשתות אבל להשקות גם אחרים.
בתפריט היין מושם דגש משמעותי ליינות מאזור הרי יהודה ולאחר מכן יינות משאר חלקי ישראל (כשרים כולם ) וגם קצת יינות כשרים מהעולם.
במסעדה תוכלו למצוא לצד מנות אוכל מעולות (אזכיר רק את האוסובוקו ואת הקישואים הממולאים שעד עכשיו טעמם בפי), גם את היינות מסדרת אטלייה ובהם קריניאן פרא.
עומק ונגישות
בבציר 2022 הופקו ביקב כ-5,000 בקבוקים של קריניאן פרא מאותן גפנים בוגרות שביקרתי שעה קודם לכן, ויין נוסף, השייך גם הוא לסדרת אטלייה שנעשה מענבי מכרם סמוך של גפני קריניאן צעירות. (כ-9,800 בקבוקים באותו בציר).
מרתק היה לטעום את שני היינות אחד לצד השני ולבחון עד כמה מורכבותן של גפנים בוגרות באה לידי ביטוי בכוס היין. בעוד שהגפנים הצעירות הציגו פרי שופע ונגישות מהנה, הגפנים הבוגרות נשאו איתן עומק המעיד על השנים שחלפו וזאת מבלי לפגוע בנגישות.
שני היינות עשויים לעילא ולעילא, אך מתאימים לחוויה מעט שונה מבחינה גסטרונומית.
יין של אנשים
קריניאן פרא מציג פרי אדום רענן כמו שזיף ואוכמניות, אבל מתחת לפרי פועם לב של מינרליות ברזלית פראית, עדות לדיאלוג הישיר של היינן עם האדמה.
בפה מורגשים טעמי הפירות ההולכים ומתפתחים לטעם רב שכבתי. לזאת מצטרפת עפיצות שעדיין לא התרככה, אך הופכת נגישה ומאוזנת מאוד בשילוב עם האוכל.
בסיומת הארוכה והנעימה שלו, אפשר להרגיש את כל המסלול שעברנו ביום הזה מהידיים של סוהיל שטיפלו בכרם , המחשבה של קובי ארביב שנתנה לו דרור באטלייה, והשיחה שמתעוררת בינינו כאן ועכשיו. זהו לא רק יין של מקום, אלא יין של אנשים, וזה כנראה המרכיב הסודי שהופך אותו לבלתי נשכח.
*הכותב היה אורח יקב רקנאטי