יש דברים שאני מגלה באיחור מביך. השבוע גיליתי, למשל, שאין מרטיני באספרסו מרטיני. זה נשמע כמו פרט שולי, אבל מבחינתי הוא פתח דלת לעולם שלם. בעיקר כי בשנה האחרונה הפך אספרסו מרטיני לקוקטייל שאני מזמינה כמעט בלי לחשוב, במידה והוא מופיע בתפריט כמובן.
זה התחיל בתל אביב לפני כמה שנים, כשעוד היה פה קצת נורמלי, הוא הופיע בכל בר שאהבתי, כל ברמן התגאה בגרסה שלו, ובכל פעם שהסתכלתי על התפריט, העיניים שלי הלכו אליו כמעט באופן אוטומטי.
אבל אז פרצה פה מלחמה ואז עוד אחת, ואי אפשר היה להחזיק פה כלום, לא ברים, לא פאן ובטח שלא טרנדים.
הקשר הספרדי
אחר כך נסעתי לפורטוגל וכמה חודשים אחר כך לספרד, וגיליתי דפוס מאוד מעניין, שלא לומר, מוזר: אינפלציה של אספרסו מרטיני, כאילו מדובר בלא פחות מאשר המשקה הלאומי: בברי קוקטיילים, במסעדות, במלונות, בכל הפי אוור אפשרי ואפילו במקומות שקוקטיילים הם בכלל לא הסיפור העיקרי שלהם.
המדינות האלה הפכו את האספרסו מרטיני למשקה הדגל, וזה הדבר הראשון שהם מציעים, קצת כמו אפרול שפריץ ברומא.
כשחקרתי קצת ברשת אם זו רק תחושה שלי או שיש פה טרנד, גיליתי שבעולם המשקאות כבר מתייחסים למה שקורה לאספרסו מרטיני כאל רנסנס של ממש.
אל תפספס
למה מרטיני?
קוקטייל שנולד באייטיז, הפך לסמל של הניינטיז, נעלם לטובת כל מיני המצאות מתוחכמות יותר, ועכשיו הוא חוזר בתקופה שבה מתחשק לנו לחזור לדברים קצת פחות היפסטריים. במקרה הזה, השילוב בין קפה טוב לקוקטייל טוב לא יכול להיות דבר רע.
למה מרטיני? למעשה, אין בו שום קשר למשקה שנושא את אותו שם. הוא נקרא כך בעיקר מפני שבסוף שנות השמונים ותחילת התשעים כמעט כל קוקטייל שהוגש בכוס מרטיני קיבל את התואר המחייב.
האגדה מספרת שהוא נולד כשברמן בריטי בשם דיק בראדסל עבד בלונדון ולקוחה ביקשה ממנו משהו שגם יעיר אותה וגם יישכר אותה שזה בגדול כל מה שאני צריכה בקיץ הזה ובחיים האלה.
יש גרסאות שמזהות את אותה לקוחה כסופרמודל מאותה תקופה. אני יכולה לנחש מי זו, אבל לא מצאתי לכך סימוכין. בכל אופן, בראדסל לקח אספרסו, וודקה וליקר קפה, שקשק, וזה מה שיצא.
שילוב קצת מסוכן
אם אני מנתחת את זה, על פניו קפה ואלכוהול נשמעים כמו גבר ואישה ששידכו ביניהם רק על סמך זה ששניהם רווקים, אבל איכשהו משהו במרירות של הקפה, האלכוהול שנותן מסגרת והקצף המתעתע יוצרים שילוב קצת מסוכן כי הוא כל כך קל לשתייה, שאת שוכחת לרגע שיש שם וודקה. סיפור חיי.
אמנם הייתי צעירה אבל ממה שאני זוכרת, בין המשקה המיתולוגי מהניינטיז למה שמגישים היום יש פער, וטוב שכך. בעיקר בכובד ובמתיקות.
למרות שאני אימצתי אותו כתחליף לקינוח, הוא לא אמור להיות מתוק מדי ולא אמור להרגיש כמו מילקשייק קפה עם אלכוהול.
מי שיודע להכין אותו היטב מנסה להגיע לאיזון, ובעיקר נותן יותר מקום לאספרסו עצמו. ליקר הקפה עדיין שם, הוודקה שם, אבל איכות הקפה היא העיקר.
בדרך כלל טרנדים באים והולכים די מהר, אבל יש מצב שהקאמבק הזה מחזיק מעמד לא רע. ממשקה של "זקנים" הוא הפך להיות מגניב (עוד אומרים את המילה הזאת?), אבל בעיקר מצליח לעשות את הדבר שהכי קשה לעשות היום בעולם האלכוהול: לא לנסות להיות מגניב מידי.