נחיתה רכה: יינות לבנים שכיף לחזור אליהם

אחת הבעיות שטרם נמצא להן תרופה היא התסמונת שלוקים בה על המסוע האיטי בעולם, בנתב"ג, בדרך חזרה מחופשה בחו"ל, הלא היא: תסמונת הנוסע המדוכדך, החוזר ארצה ורוצה לתלות את עצמו מהמרפסת המשקיפה על אולם היוצאים המאושרים.

אפילו שני עיכובים בטיסה חזור היו משמחים אותי, אלמלא זה שנסע איתי קדח באיזה שהוא שלב מחום (מסוג הדברים שלעולם לא תראו באינסטגרם), והכריז על התנזרות קצרה מאלכוהול, שבלית ברירה הצטרפתי אליה.

אז אמרתי לעצמי, 'או.קי יאללה שנגיע כבר הביתה, היה לנו מספיק חו"ל ועוד בגל חום פלוס קדחת'. אגב, לידיעת החוששים: החום התל-אביבי הרבה יותר גרוע מכל מה שיספרו לכם על מה שהולך באירופה.

יש עוד תופעת לוואי אחת שלא מדברים עליה כשחוזרים מחופשה ממש ארוכה. פתאום כל בקבוק יין שנפתח בבית נמדד מול הזיכרון של מה שתינו שם, וכמה זה עלה ואיך יקר פה ולמה הרצל לא התעקש על אוגנדה.

אחרי שהחלמנו ופרקנו מזוודות, ואחרי מאתיים מכונות כביסה בערך, ואחרי תקופה יובש של יותר משבוע, ידעתי שהבקבוק הראשון שאפתח צריך להיות מיוחד. קצת שמחתי וקצת חששתי מהרגע הזה.

היו הרבה בקבוקים כבר מוכנים מראש במקרר אבל בסוף דחפתי למקפיא קולומבר מסדרת Inspire של יקב טפרברג. קולומבר זו לא בחירה "בטוחה", אבל התחשק לי משהו אחר וזכרתי אותו כבקבוק מיוחד.

התברר כי במקום לנסות לייצר יין ראוותני, צוות הייננים של היקב, עשה כאן יין שמציג את מה שהזן יודע לעשות כשהוא מטופל נכון, כלומר להיות רענן, ומלא אופי.

אופי שהלך יופי עם דג, וליד זיתים אלוהיים שדחפתי בכוח למילימטר הפנוי האחרון במזוודה. במחיר שלו, 65-70 שקלים, הוא נותן תמורה ראויה לכל שקל.

כמה ימים מאוחר יותר, באותו מוד של פשטות, של מי שמגלה מחדש את האלכוהול אחרי גמילה כפויה, תפסו אותי המלאכים החמושים על של התווית של 'אידי די מארצו, סטה ויצי', טרביאנו'.

טרביאנו, זן מאד פופולרי באיטליה, לא תמיד זוכה ליחס הראוי לו, אולי כי הוא נחשב פושט מידי. אפילו אני, לא הערכתי מספיק את היין הזה שתמיד הסתכלתי עליו וקראתי לו "יין לים".

אולי זה החום המשוגע הזה שגרם לי להתאפס על עצמי, אולי הייתי צריכה לקחת רגע מרחק כדי להעריך מחדש יין פשוט ופרקטי מאד לעונה הזו, הדרי, בלי טיפת עץ מכבידה.

הדבר הכי חכם שעשיתי וזה להכניס אותו למקרר בשבת בבוקר ולהוציא אותו לארוחת הצהריים. המחיר: 65-70 שקלים.