טסים לחו"ל? כך תמצאו את היינות הכי שווים

יש לי הרגל. בכל מקום שאני מגיעה אליו בעולם, בפעם הראשונה או לא, אני מנסה לבחור רק אוכל מקומי האוכל ויינות מקומיים. כך היה גם במדריד.

לא כי יש לי התנגדות עקרונית ליינות שרדונה או קברנה סוביניון, להיפך. אבל נאם כבר טסתי כדי להיטמע בתרבות אחרת ולו לרגע, אין סיבה לשתות יינות שיש לי בבית.

בגדול, אנחנו לא נוסעים ליפן בשביל קרואסון או לנאפולי כדי לאכול סושי אבל איכשהו, כשמדובר ביין, אנחנו פחות מקפידים על מה שנקרא: 'מקומיות'.

הערת שוליים: מצאנו במדריד מסעדה יפנית כל כך טובה (li onna), שהכנסתי אותה מיד לרשימת המועדפות שלי. הגענו אליה די במקרה, כי גילינו שהיא ממוקמת בערך כמה עשרות מטרים מהכיכר בה שידרו בלייב את גמר המונדיאל, והבנו שאנחנו בגיל שדורש מזגן. עוד הוכחה לכך שדווקא חריגה מהרגלים מובילה לדברים טובים.

יש קטע עם יין ועם הרגלים. פעם, שהייתי מגיעה למקום חדש, הייתי מזמינה מיד בקבוקים שאני מכירה או כאלה שאני יודעת לבטא את שמם.

זה אולי משהו בתפיסה שיין, יותר מכל תחום קולינרי אחר, גורם לנו להרגיש שאנחנו צריכים לעבור מבחן.

מי לא נלחץ כשחברים אמרו לו: "טוב תבחר אתה את הבקבוק". אם כבר שילמנו אנחנו רוצים להרגיש בטוחים שלא טעינו. אני מודה עד היום אני נלחצת כשהאחריות מוטלת עליי.

במדריד אחרי שקיבלתי את האחריות המלאה על בחירת הבקבוקים, החלטתי לעשות את ההפך.

במקום לשבור את הראש עם תפריטי ענק ומבחר אינסופי ולשאול את הבחור המסכן "מה בא לך?" שלוש מאות פעם, החלטתי שבכל פעם אשאל את הסומלייה את אותה השאלה: מה היית שותה? ואז גיליתי משהו מדהים.

כמעט אף אחד שם לא דיבר על זני ענבים, אלא על מקומות. האמת, ברוב המקרים הם לא אמרו לי הרבה.

בניגוד לישראל שבה קודם כל מציעים שרדונה כזה או סוביניון בלאן אחר, מלצרי היין הספרדים הציעו לי בקבוקים מגליסיה או קנטבריה או ריוחה. כך שבדיעבד עברתי על הדרך איזה שהוא שיעור קטן ביין ספרדי.

בדיקה קטנה של עולם היין הספרדי גילתה לי שזה לגמרי לא במקרה. בשנים האחרונות ספרד חווה תחייה מרשימה של זנים מקומיים ושל תפיסת הטרואר, אותה אמונה שהקרקע, האקלים, הגובה והרוחות חשובים לאופי של היין לא פחות מהזן עצמו. את זה הם שמים במרכז.

אלבריניו היה נקודת הפתיחה. היינות של יקב Terras Gauda פתחו לי דלת לעולם שלם של זנים גליסיאניים שאת שמם לא שמעתי מעולם.

מאוחר יותר כשהציעו לי בקבוק ורדחו דחיתי אותו. רציתי משהו יותר קולינרי, הסומליה דחף ושכנע, ובסופו של דבר בקבוק של Belondrade Quinta Apolonia היה תזכורת מעולה לכך שוורדחו יכול להיות הרבה יותר מהיין שמזמינים כשרוצים משהו קל לשתות על שפת הים. בידיים הנכונות הוא יכול להגיע להגיע לרמות דיוק ואלגנטיות של לבנים גדולים אחרים.

מאוחר יותר במסעדה אחרת, הסומלייה המליץ על בקבוק של יקב Casona Micaela מקנטבריה, בלנד מעניין בין אלבריניו לריזלינג שאפילו לא הייתי חושבת לנסות אם, לא הייתי שומעת באותה הזדמנות, על אזור קנטבריה ונפלאותיו.

וזו אולי עוד נקודה שלא יכולתי לפספס, אף אחד לא ניסה לשכנע אותי שאלבריניו "מתנהג כמו שרדונה", או שגודלו הוא "התשובה הספרדית" למשהו אחר.

היה בזה משהו יפה ומעורר מחשבה, שאנחנו עוד לא מיישמים בישראל וחבל, כי יש לנו יין נהדר וחבלי ארץ מעניינים, ובסופו של זה דבר הקטע עם "יין מקומי". הוא לא צריך להיות דומה לשום דבר אחר.