מלצר היין האוסטרי עשה לי חשק לריזלינג מישראל

יש ערים שמגלים דרך הרגליים, ויש כאלה שמגלים דרך כוס היין. וינה, לפחות מבחינתי, שייכת לסוג השני.

בין בתי הקפה, השווקים, המסעדות וברי היין, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותו עניין, היין האוסטרי. לא רק גרונר ולטלינר, זן מקומי שהפך לשגריר הלא רשמי של המדינה, ולא רק ריזלינג.

הסומלייה באחד המקומות ששתינו בהם נתן הרצאה של עשר דקות כדי להסביר לנו שהריזלינג האוסטרי הוא לא מה שאנחנו חושבים, ובוודאי לא העתק של הריזלינג הגרמני. ככל שהקשבתי לו, כך התחשק לי לטעום עוד.

טעמתי בווינה שני ריזלינגים מאזור ואכאו (Wachau), שהזכירו לי למה אני כל כך אוהבת את הזן הזה: הראשון היה של יקב Prager, מכרם Steinriegl, בציר 2025, והשני של 'דומיין ואכאו', מכרם Trenning, בציר 2024.

שני היינות מסווגים כ-Federspiel, קטגוריה של יינות ואכאו, שמזוהה עם סגנון יבש, רענן ומאוזן.

מעבר להבדלים בין הכרמים והבצירים, יש משהו שמאפיין את הריזלינג האוסטרי שפגשנו, שילוב של פרי הדר, לימוניות מאד דומיננטית ומינרליות.

אלה לא יינות שמנסים להרשים בכוח או להעמיס על החך. במבט ראשון הם אפילו עלולים להיראות מאופקים מדי, בעיקר למי שהתרגל ליינות לבנים בעלי גוף, אבל ככל שמתעכבים עליהם מבינים את היופי שבדיוק הזה.

רגע לפני שארזנו שוב את המזוודה כדי לחזור לריב פה על הבחירות, החלטנו להרחיב את הטעימה וללכת על אחד הזנים המזוהים ביותר עם אוסטריה: גרונר ולטלינר.

אחרי התלבטות מול רשימה של כ-30 גרונר וולטרינרים בתפריט, ובעזרת סומלייה שקלט שיש לו קהל שרק רוצה להקשיב, בחרנו ב-Grüner Veltliner של יקב Hirsch, מכרם Kammern שבאזור Kamptal, בציר 2025.

יש בזן הזה משהו שקשה להסביר בלי לטעום, רעננות, תפוח ירוק, הדרים, ואני מוכנה להישבע שהרגשתי פלפלים.

זה יין שמרגיש טבעי מאוד ליד אוכל, אבל גם כזה שמתאים לשתות באחת עשרה בבוקר, אחרי סיור בגנים של הארמון. כן, זו לגמרי המלצה, יישלח אחרי שאנחת בישראל, בכתבה נפרדת.

מה שהתחיל כסקרנות לגבי היין האוסטרי החזיר אותי די מהר גם לישראל. כי אם יש זן שהמפגש בינו לבין האקלים המקומי שלנו מסקרן אותי במיוחד, זה ריזלינג.

בשנים האחרונות יותר יקבים ישראליים נותנים לו מקום בפורטפוליו, גם אם הוא עדיין לא בדיוק הכוכב הראשי של תעשיית היין המקומית.

זה לא מובן מאליו. בישראל, שבה הקיץ ארוך והחום הוא חלק בלתי נפרד מסיפור הכרם, האתגר הוא לשמור על אותה רעננות ריזלינגית בלי לאבד את האופי של הענב.

אבל אולי דווקא כאן מתחיל העניין, לא לנסות לייצר בישראל ריזלינג אוסטרי או גרמני, אלא לבדוק איזו גרסה מקומית יכולה לצמוח כאן.

אני גם לא כל כך אוהבת את ההשוואות האוטומטיות בין מה ששותים שם למה שמייצרים כאן.

אנחנו לא יכולים לעשות בדיוק את מה שעושים באקלים קריר, והם לא יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים בתנאים שלנו. וזה, מבחינתי, הרבה יותר מעניין.

אחרי שטעמנו את הדשא של השכן, לא יכולנו בכל זאת לעסוק בהשוואות וגם להתלהב ממה שיש לנו בארץ. אירופה או לא, יש משהו נחמד בלגלות שגם בחצר המקומית יש כמה הפתעות.

יקב ספרה
ספרה הוא מבחינתי מקום טבעי להתחיל בו את מסע הריזלינג הישראלי.

היקב המשפחתי של דורון וסימה רב-הון, בגבעת ישעיהו שבעמק האלה, מתמקד ביינות לבנים. הריזלינג שלו הוא דוגמה מעניינת לאופן שבו אפשר לתת לזן הזה ביטוי מקומי.

היין עובר תסיסה במכלי נירוסטה, בלי לתת לעץ להשתלט על הסיפור, כדי לשמור על הרעננות ועל האופי הארומטי של הענב. זה מסוג היינות שמזכירים שלבן טוב לא חייב להיות כבד או מוחצן כדי להשאיר רושם.

המחיר: 139 שקלים

יקב ויתקין
גם ויתקין הוא אחד היקבים שאני אוהבת בהקשר הזה, בין היתר בזכות הנכונות ללכת בדרכים שפחות נסללו מראש.

הריזלינג היבש שלו, שמיוצר בכמות מוגבלת, הוא עוד דוגמה לבחירה בזן שלא תמיד מקבל את מרכז הבמה בישראל.

כשהוא מגיע לידיים מקומיות, עם היכרות של הכרם ושל תנאי הגידול כאן, מתקבלת פרשנות אחרת לזן המוכר. לא ניסיון לשחזר את אירופה, אלא לתת לו מקום משלו.

המחיר: 125 ש"ח

יקב מרגלית
הריזלינג של יקב מרגלית, מביא לשולחן עוד זווית מעניינת. בכרם זיכרון יעקב, שניטע בשנת 2011, גדלים גפני ריזלינג לצד זני ענבים נוספים.

גם כאן מסקרן במיוחד המפגש בין זן שמזוהה עם אקלים קריר לבין כרם ישראלי, עם התנאים, האדמה והאופי הים תיכוני שלו.

לפעמים כל מה שצריך הוא לצאת קצת מההרגלים כדי לגלות שזן מוכר יכול לספר סיפור חדש לגמרי.

המחיר: 129 שקלים