כבר סיפרתי לכם בעבר שאני מתאהב ביקבים ובעיקר ביין - והפעם התאהבתי בייננית. אין הרבה יינניות בארץ הקודש. ייננות נחשבת משום מה לעיסוק גברי. לכן כשפגשתי אשה ייננית, ועוד אחת שמייצרת יין בסגנון איטלקי, קרה לי משהו.
יינות איטליה נחשבו בעיניי מאז ומעולם ליינות הטובים בעולם. מדי קיץ אני פורש לי לחבל ארץ איטלקי, מתחבר באינפוזיה ליין המקומי ובמשך חודש מסתלבט בהיי של יין ואוכל איטלקי משובח. אורנה צ'ילג, הייננית המוכשרת של יקב הנושא את שמה, משדרת כל כולה איטלקיות. היא גרה, כמובן, ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. היינות שלה מיוצרים מזנים שאינם מאפיינים את חצי האי האפניני - קברנה סוביניון ומרלו, שכמותם תמצאו רק באזור טוסקנה (שם מייצרים מהם את הסופר טוסקנים שכבשו את העולם בסערה). אף שזנים אלה לא מקובלים באיטליה, הם התאזרחו בה והפכו ליינות מבוקשים בהשפעת הטרואר המקומי והשמש האיטלקית.
אורנה צ'ילג הגיעה ליין לגמרי במקרה. MA בסימיוטיקה באוניברסיטת תל אביב אינו בדיוק השכלה לייננים. אבל מלגה לחקר ביטויי הפשיזם בעיתונות האיטלקית חיברה אותה לתרבות ולשפה של איטליה. קריירה בנוער ר"צ ובמחלקת קשרי חוץ של עיריית תל אביב באמצע שנות התשעים שיכנעו אותה כי צריך לברוח רחוק עד כמה שאפשר מהפוליטיקה הישראלית - ומסתבר שיין נמצא רחוק מהפוליטיקה וקרוב לאיטליה. אורנה השתלמה באוניברסיטה הקתולית של מילנו, בעיר פיאצנזה (בין מילנו לבולוניה) וביקב של אנטינורי בבולגרי, מהיקבים הטובים באיטליה. מאז היא נדבקה סופית בחיידק האיטלקי, ויינותיה כולם אומרים וזועקים איטליה.
בארץ התחילה אורנה בקטן. ראשית היתה אורחת ביקב נחשון. משם עברה ליקב של ברי ססלוב בקיבוץ איל, שבו היא נמצאת עד היום, ובחודשים הקרובים תסיים לבנות יקב חדש ביהוד. אבל הקשר לאיטליה ממשיך כל הזמן - היא בעלת תואר אבירות איטלקי ומשתתפת במחקר שנעשה באוניברסיטת בולוניה. עם זאת, אורנה לא איבדה את הטאץ' החברתי, שמקורו כנראה בימיה בר"צ: היא נגד גלובליזציה וחסידה של העולם הישן. יינותיה אינם מחניפים לטעם האמריקאי ובוודאי לא לטעם הישראלי. היא עושה את היין כמו שעושים אותו בעולם הישן, העולם האיטלקי הטוב. השמרים ליין מגיעים ממונטלצ'ינו, בירת הברונלו דה מונטלצ'ינו, העשוי מענבי סאן ג'ובזה המפורסמים. החביות הן חביות צרפתיות של יצרן בשם אלייר ולא חביות מאלון אמריקאי. היא מאמינה בטעמים שאינם מסוככים בטעמי עץ כבדים - שוב רחוק מהטעם האמריקאי שהשתלט על עולם היין החדש. את ענבי הקברנה היא מקבלת, איך לא, מכרם בן זמרה, אולי הטוב בכרמים בישראל. את המרלו היא בוצרת בכרם של יקבי האלה בנס הרים שבהרי יהודה. אין לה הרבה פועלים ביקב - אלה שפגשתי היו בעלה יורם ובתה בת ה~16 רומי. יורם הוא הפועל השחור של היקב, אבל גם מי שמממן אותו מעבודה בחברה ליבוא מוצרים אלקטרוניים (ועל כך כבר נאמר - איך עושים הון קטן מיקב? משקיעים בו הון גדול...). רומי מיטלטלת עם אמה מאיטליה וחזרה כבר מגיל צעיר, וכנראה נדבקה בדרך בחיידק היין.
אורנה מייצרת שתי סדרות של הקברנה והמרלו. הפשוטה יותר נקראת ג'ובאנה - צעיר באיטלקית. בימים אלה יצא לשוק יין 2004 של הסדרה - יין מקסים, רענן ובעל טעמים מרגשים. טעמנו גם את סדרת פרימו - הסדרה הראשונה. הוא מזכיר את יין הגואדו אל טאסו האיטלקי, פאר היצירה שאליו אורנה שואפת. כמי שהגיעה ליין מהמדע, היא עורכת ניסיונות בזנים אחרים - בינתיים זנים שמגיעים דרך אוניברסיטת דיוויס בקליפורניה. היא חולמת שתוכל לייבא גפנים היישר מאיטליה - היא בטוחה שבייחורי הגפן האיטלקיים יש טעם שונה מלכתחילה. לצד שתי הסדרות טעמנו גם יין רוזה, המופק מענבי קברנה סובניון ששהו במגע עם הקליפות במשך כחצי שעה - מזמן כבר לא נהניתי כל כך מיין רוזה. בקיצור, יש במי ובמה להתאהב. ביקשתי מאורנה (ומבעלה) חברות - והם הסכימו!
נדבקה בחיידק
יונתן לבני
7.12.2005 / 5:45