לא חם אבל אני מזיעה. גשם זלעפות, המזוודה שלי אחרי, מתעקשת להיגרר לכל שלולית. המטרייה מכסה או אותי או את המזוודה. החלטתי ללכת 20 ומשהו בלוקים עד המלון ב-76. לא ראיתי את הפסנתרן כמעט חודש. הלוואי שהוא הגיע לפני. סחוטה, אני ניגשת לדלפק, מבקשת מפתח, היא לא נותנת. "האם את גברת גרשטיין?" "לא" כשהוא מגיע אנחנו עולים לחדר ומניחים את המזוודות. אני מחווה תנועה של הורדת המעיל, הוא מיד מתקן את התנועה ומלביש אותי, "אני חייב כבד קצוץ". מה יש לו מהכבד קצוץ הזה? הפסנתרן הגיע מרוסיה והעביר כמה שנים בניו-יורק. הוא רעב, הוא יותר מרעב. הוא צריך גרין גראס.
בארני גרין גראס הוא מוסד, מעדניה ומסעדת יום (משמונה בבוקר עד שש בערב) שחוגג מאה שנה. הוא "מלך הסטארג'ן". מלא שם תמיד. מאחורי הזכוכית בכניסה יש כתבות ממוסגרות, תעודות, פרסים ותמונות של אנשים שהגרינגראסים מעריכים ואולי של המשפחה. שום פרט מוכר לעין שאינה מזוינת בהווי הלוקאלי. על החלון כתוב שאפשר להזמין מהם גם בדואר.
השם "בארני גרין גראס" הוא אישי, משפחתי, אבטיפוס של יהודי מהגר. מביא סודות וטובין ממקומות קרים ומסתוריים, משהו שנדד עולם, חמוש במגבעת ובמזוודה, עמל בבקרים על הסלטים, רב עם ספקי הדגים. מזיז כסא לדודה שמגיעה, שואל מה שלום הבנים. המלצרים כאן לבושים במדים של שוטפי כלים, כמעט כולם חבושים קסקטים המסתירים קרחות. אם הם לא גרים היום בברוקלין, אני עטיפה של קרים צ'יז. רובם עובדים שם שנים על גבי שנים. זזים מהר, צוחקים הרבה.
בכניסה מימין נמתח דלפק ארוך. בעל הבית יושב על הקופה, זוכר את פני הפסנתרן ומחייך, מאחוריו ארון ענק עם מוצרים שמי שמורגל לתיאוריית סידור המרכולים יתקשה להבין אותו (חרדל ליד שימורי טונה ועוגיות, לדוגמה). רטבים ושימורים, שמנים ומיני חומץ, בצקים מיובשים ורטבים מוכנים. יש היגיון פנימי לסדר כי הפירמות נבחרו לאט ובקפידה. עגבניות, כרוב ומלפפונים מוחמצים או חצי מוחמצים, פלטות "פרח" אה-לה שנות השבעים המוקדמות עם סלטי ביצים, טונה, תפוחי אדמה, קולסלואו, הרינג, מלפפונים, גפילטעפיש, סלט "דג לבן" וכבד קצוץ, כמובן. אני חושבת על הקשר בין מה שמושך ומה שדוחה. הם כמעט תמיד משיקים.
הרגליים משתרשות ברצפה מול מקרר המעדנייה הענק והלא נוצץ. אולי בשל כך הוא מפעיל דימיון קולינרי. קוויאר: מלוסול, בלוגה שחורה, סברוגה, ביצי סלמון וסטארג'ן, הוא דג החדקן (זה שנותן לנו קוויאר ואנחנו בתמורה כובשים או מעשנים אותו), דליקטסן. לצד גבינה מעושנת ועוגת גבינה, הרינג ביין או בשמנת, שמאלץ ומטיאס, לקס כבוש בשמנת או יין, דגים שלמים: גראבלאקס וסלמון פסטרמי, נובה סקוטשיה מהמזרח (פחות) ומהמערב (שווה יותר), פורלים מעושנים, בטן סלמון מומלחת, סלמון אפוי וסייבל (שזה סוג של בקלה), מעושנים או כבושים וכל חלק מתומחר אחרת. אני רוצה הכל.
הפסנתרן כורת באחת את השורשים שהיכיתי מול פלא המעדניה. אנחנו נכנסים לחדר השני, "חדר האוכל". יש קסם באווירה הסובייטית משהו של חלל האכילה, הצפיפות, הנשימה המהבילה המשותפת. אנחנו מתיישבים ליד שולחן פורמייקה מעוגל בפינות, חיפויי עץ עד גובה המותן. מעל המותן יש טפט. אני חייבת להיעצר עליו רגע. ציור של רחוב ניו יורקי באמצע המאה השמונה עשרה. הוא מדהים, פרוש על כל קירות החלל ללא פגם.
ליד כל שולחן יושב לפחות יהודי אחד. אני מזהה את הקול, העור, השיער, האינפוף, לעיסת המילים, ניסיונות שחוקים של עברית קלוקלת. מכל הגילים, מכמה שכבות סוציואקונומיות. המקום הומה. זה לא בגלל האוכל. הוא נפלא, אבל הסיבה אחרת. המקום מייצר זהות, זה כמו להיעטף במעיל שלך, כמו ללכת לבית כנסת באיזו עיירה גלותית, כמו כל מקום שקיים בסביבות המאה שנה ולא השתנה אבל לעומתם הוא הגדרת היהודי-חילוני-אפר איסטסיידר, כנראה גם אאוט-סיידר. או לפחות בוחר לשעה קלה להיות.
לא היה כמעט אוכל טרי לפני מאה שנה במזרח אירופה (פרט לשבועיים של העונה), לכן כמעט כולו מעובד. זהו אוכל בורגני ישן, הוא אינו בשרי ושמנתי נוסח מערב אירופה, או נוסח האצולה. הוא פחות עשיר ועתיר ובכל זאת היה מאוד קשה להשגה, כלומר, לעניים. פרוסות העגבניה, הבצל והחסה שמלווים את הממרחים והדגים, הם הפריטים הטריים היחידים בתפריט ונראים כתוספת מאוחרת יחסית. למרות שהאוכל המזרח אירופי אינו יהודי במיוחד, כאן הוא נחשב יהודי. אולי משום שרבים מן המהגרים המזרח אירופאים שהגיעו לניו-יורק בשני גלי הגירה מאסיביים בתחילת המאה הקודמת היו יהודים. האוכל הביתי שלהם התקבל בניו יורק כ"יהודי" כי הם המהגרים שהביאו אותו.
נשאלתי שמונה פעמים בחמש דקות מה אני רוצה, אם לא אזמין אאבד את הכסא. "אתה היום אוכל כבד קצוץ" מודיע המלצר לפסנתרן, שאינו מופתע מגילויי היכולות העל טבעיות.
מיץ תפוזים סחוט טרי וקפה דלוח טרי. שלו: בייגל סומסום, בצל לבן, עגבניה, כבד קצוץ, חצי מלפפון בצד. שלה: מקושקשת עם חתיכות של גראבלקס וסטרגיון, טוסט מבייגל פומפרניקל חצוי, בתוך סלסילה ונייר פרגמנט חמאה וגבינת שמנת. יחד: עגבניות ומלפפונים חצי מוחמצים. סיכמנו מראש, לאכול בצל לפני המנות זה דווקא לא רע.
אחרי אנחת רווחה של מעבר מדימיון של טעם לסיפוק מצדו ומבט מאשר (כן, לקחת אותי למקום שווה) ומאושר מצידי, נכבים האורות. וואפל מכוסה נרות מורץ בידי מלצר. יש הנחייה ברורה לכל היושבים בחדר האוכל לשיר יומולדת. כשמגיעים לשם החוגג כולם ממלמלים. זה מרגיש קצת כמו למחוא כפיים בנחיתת מטוס.
אחרי החלפת כמה מילים בעברית לכאורה עם השולחן לידינו, אנחנו קמים מהשולחן שלא פונה כל עוד נכחנו באירוע, את הטיפ משאירים עליו. את החשבון משלמים בקופה.
למה תרבות של אוכל לכאורה יהודי כמעט ולא קיימת פה? יש אלימלך. אני לא מפחיתה בערכו, אבל, אוכל מזרח אירופאי זה לא אוכל יהודי, תשאלו כל מרוקאי. בארץ אין כמיהה להגדרת זהות יהודית. היא קיימת בעצם החיים פה. ההווי הגרינגראסי
המאוחד, המתייחד, ללא אלימות, ללא הסתייגות מהאחר, אולי יכול להיווצר רק רחוק מכאן. אנחנו נחמדים יותר ככה - יהודים נודדים.
Barney greengass
541 amsterdam avenue at 86st. New York ,NY
+1-212-724-4707