לקקנית תרבות: יצא לו המיץ

העיירה המפורסמת קיטשנר וואטרלו, במחוז אונטריו, קנדה אמנם מפורסמת בגלל המייפל אבל צריכה גם לגרור אחריה אפרוריות יותר מכוערת מאמריקה בחלקיה המכוערים, ברוח דומה רק עניה יותר. מזג אוויר אפור וכפור.

הנהג מתקשר ותוהה אם אני רוצה לאכול פנקייק. מחלונות מכוניתו המציגים מולי שלג, עולה בי תהיה: למי מועיל השלג באפריל? הנהג מיד מסנגר על העצים, "עצי המייפל אוהבים את הכפור הלילי ואת היום החם. כמו עכשיו. זה מה שעוזר להם לזרימת המייפל החזקה". עם ההבנה הזו אני מסכימה לצאת לפסטיבל הפנקייק, רק בתנאי שיתנו לי להשאר לראות את העצים בוכים. כלומר, את השרף של המייפל נשפך.

בצידינו חורשות מייפל, עצי תפוח גרמנים, פרדות רתומות למחרשות ברזל, רפת עתיקה, בתים מלפני מאתיים שנה, כרכרות וסוסים. בצד הכביש מוכרות מנוניטיות בכיפת תחרה לבנה קשורה בסרט תחת סנטר, שמלה שחורה רכוסה עד צוואר ועליה סינר לבן מגוהץ, מוכרות סירופ מייפל. הן שלימדו אותי שלמייפל שלושה מדרגי איכות: בהיר במיוחד, בהיר ובינוני הנם במדרג הקנדי הראשון, הקנדי השני הוא ענברי והשלישי, הכהה הוא לתעשייה בלבד.

מרבית המנוניטים הקנדיים (שחולשים על עסקי הכנת ומכירת המייפל) הם חקלאים או סוחרים זעירים שחיים בחוות, גרים בעיירות קטנות ובערים עתיקות וציוריות במחוז אונטריו. הם חוגגים עדיין את חג החריש, ואת חג הקציר. יש להם פסטיבלים החגים סביב מייפל עם חמאת תפוחים ומסיבות דלעת. מה שהם אוכלים מעורר ריר ומעודד פוגרום: בורשט ומרק עוף, קומפוט וכיסונים, מחית תפוחים חמה עם שמנת וחזרת, אבל כאן, אי אפשר להגיד שהם לא אימצו אורחות חיים מקומיים, שהם לא השתנו, כי כשהם הגיעו, הם למדו מהאינדיאנים איך עושים מייפל.

דרך החורשות, עצים לבושים דלאים ומשפכים קטנים בקדיחות בעץ. דמם המתוק ניגר במהירות לדלי. שקוף, מינרלי, כמעט לא מתוק, מיץ חיים. מכל ארבעים גלונים של שרף יוצא בערך גלון סירופ אחד. בכדי להגיע למתיקות הרצויה, צריך לצמצם את הנוזל. פעם היו האינדיאנים משאירים את המיכלים בחוץ בלילות. הסוכר היה שוקע ואת המים שקפאו על פני הנוזל הם היו זורקים. לאחר הצמצום הזה, היו המתיישבים מגיעים עם סירים, ויכלו להרתיח את הנוזל על אש ישירה.

האינדיאנים לימדו את המתיישבים הראשונים את הסוד שאפשר להם לצרוך ויטמין סי (מסירופ המייפל) גם בחורף, כשאין ירקות. המתיישבים הראשונים, סוחריי הפרוות, הסתכלו והוסיפו: דלאים, סירי נחושת וברזל. "המס על הסוכר" האנגלי הפך את המייפל לממתיק והמשמר הכמעט יחיד. ההרתחה נעשית בבקתות מיוחדות, “sugar shack”, שעומדות בלחות והחום. באביב, כשהארובות מעשנות, מתוקי השיניים מתקשים לישון. את הסירופ המצומצם, בשלוש מעלות מעל רתיחה, מוזגים לצנצנות וחותמים.

האגדות האינדיאניות על מייפל מתוקות.

אחת מספרת על ילד שהלך בחורש וראה סנאי נוגס בגזע העץ, ושותה ממנו. הילד חיקה את הסנאי וגילה מים מתוקים זורמים.

השנייה בה לפני ירחים רבים העצים הוציאו מעצמם סירופ מייפל. באותם ירחים נסיך בעל כוחות קסם הנקרא גלוסאפ, טייל יום אחד בין כפרים שונים. לפתע הוא חלף על פני כפר שקט לגמרי, בו אף כלב לא נבח, אף ילד לא צהל. הוא תמהה וכשחיפש את בני הכפר הוא מצא אותם תחת עציי המייפל, לוגמים מתיקות. הנסיך עף לנהר ונשא עמו כמות מים גדולה בדרכו חזרה. הוא שפך ממעל את המים, כך העיר את האנשים מעצלנותם המתוקה ודילל את הסירופ שבבסיס העצים.

השלישית מספרת על אלת האדמה, קוקומיס שהייתה מתוקה כל כך שהוציאה מעצמה סירופ לבני האדם. נכדה חשב שמתיקות מובילה אנשים לעצלנות והוא כישף את השרף כך שידלל.

ברביעית, הגברת מוקה צלתה לגבר שלה, הצייד וקסיס צלי מבשר מוס נהדר. היא הותירה אותו על האש ופנתה לתוויית סריג עם נוצות. הבשר נותר על האש ובפעם הבאה שהסתכלה בו הוא כבר ייבש. בגלל שלא היה לה זמן להפשיר קרח בכדי להוסיף לתבשיל מים היא הוסיפה את השרף שהיא ליקטה למטרות שתייה. הצייד אהב את התבשיל שהיה מלא מייפל כל כך עד ששבר את תחתית הסיר כדי ללקק כל פינה.

האחרונה מספרת שצ'יף אינדיאני הטיל את גרזנו על עץ בלילה. בבוקר, כשהגיע עם אשתו לשלוף את הגרזן הוא נחתך והחתך דימם. האישה ליקקה את החתך, והבינה שנוזלים על פאלוס יכולים להיות טעימים והחליטה לבשל עם זה.

יריד המייפל הוא חגיגת האביב העיירה הקטנה, אבל למעשה החורף מעולם לא נגמר. פנקייקים עבים ואווריריים עם מייפל חם וחמאה נאכלים שם לצד חלב מקרטון. ביריד - המון דוכני אוכל עם אוריינטציה גרמנית, שמעטס, רהיטי עץ כבד, שמיכות טלאים והמון מייפל.

ביסטרו שהיה פתוח גם מוקדם יחסית בבוקר וגם מאוחר יחסית בלילה. חלל גדול ותעשייתי שהיה מפעל פעם. התפריט קלאסי לגמרי והעשייה מוקפדת ועדינה. הכל היה רענן וכיפי, לא מרגש ולא מחדש אבל קצת כאילו הפלטה שלי הלכה לבית מוכר של חברי ילדות. הלכנו לשם עם ילדה של חברים וההתנהגות לגורת האדם הייתה שלמות של שירות, מצבעים וחוברת ועד תפריט ילדים כיפי והתייחסות לא פטרונית אלא כמו גברת אמיתית. לפעמים, בזה מקומות נחמדים נמדדים. שווה.


187 King Street South, Unit 102, Waterloo ON Canada N2J1R1
p.519-772-0790

אוכל ויאטנמי מסורתי, ממוקם מול שוק האיכרים חצי קומה מתחת לאדמה. זה חדר אוכל מואר בניאונים עם שולחנות ירוקים ועליהם רטבים חריפים, מפיות, מקלות אכילה, כפות, עט ודף הזמנה כמו שיש בדרך כלל למלצריות ביד. אנחנו כותבים את ההזמנה, מקבלים משהו קצת אחר ממה שהזמנו אבל כל מה שאנחנו אוכלים נהדר בקריספיות, חמצמצות, חריפות, ומתיקות. אכלנו שם צהריים כל יום שהיינו, כערות מרק עם עשבי תיבול , נודלס מאורז ובשר בציר מופלא וצ'ילי לדמוע. מתנחמים על השלג באפריל.



301 King Street East, Kitchener, ON, Canada
+1 519-568-8904 ‎

הם עושים קפה, אמיתי. לא כמעט, לא כמו קפה מצפון העולם, לא פולים שנקלו פחות או יותר מידי ונגרסו מזמן, לא חלב מימי ושרוף, לא כוסות בגודל של הראש שלי. קפה קלוי נהדר, גרוס לפי הזמנה, הקצפה מושלמת, קרמית, תפוחים, זיגזג ולבבות מצויירים על ראש הקפ'וצינו והאספרסו עם ארומה יציבה ועבה וטעים מריר מתקתק. הצלה.

kitchener market - פתוח רק בשבת, במרכז קיטשנר, הוא קטן ואינטימי, עם פירות וירקות נחמדים, קצב אחד ממש משובח ואישה שעושה שוקולדים יפים במיוחד.


stjacobs - פתוח בשלישי ושבת. הוא שוק האיכרים הכי גדול בקנדה, נהדר ומוזר, מבחר ענק, כרכרות וסוסי מנוניטים בכל מקום. שווה.