הערכות בקרב חולי 4X4 מדברות על 200 אלף רכבים מהסוג הזה, שמסתובבים בכבישי הארץ ובדרכי עפר נוספות. מתוכם, קומץ של כ- 30 אלף הם ג'יפאים אמיתיים כאלה שבאים לתור את השטח עם הרבה כבוד ומשתדלים להשאיר טביעת רגל אקולוגית מינימליסטית ככל הניתן. אלה אנשים שרייסים בדיונות זה ממש לא הקטע שלהם, מעניין אותם בעיקר לטייל בזהירות, לאתגר את כוחות הסוס שסרים למרותם בעזרת איזה מכשול מזדמן ולאכול. לאכול טוב.
פעם הג'יפאים היו לוקחים צידניות, אוכל ארוז ומוכן, או עוצרים לאכול באחד המזנונים להם יצא שם בין מטיילים. היום זה אחרת, היום את רבים מהם מעניין לא רק לצאת לטבע, אלא גם לבשל בו. את זה הם עושים בעזרתו של סיר פלאים מיציקת ברזל המתקרא במחוזותינו פויקה.
שניים שתרמו רבות לחדירתו של סיר הדרכים הזה, אל תא המטען של רכבי שטח ואל ארון הסירים באלפי מטבחים שכל עניינם הוא בישול טהור בבית, הם תמיר הירשברג ואריאל כהן, שפתחו לפני שנתיים ומחצה את מסעדת "פויקה", מקדש בשר קטן בו הראו לישראלים שבפויקה מכינים לא רק בשר, אלא קדירות של עדשים, לחם, פירות ים ואפילו עוגות שוקולד שהחזירו את שמחת החיים לקינוח הוותיק הזה.
מאז שמבשל אריאל כהן על סיר פויקה ענק במטבח המסעדה, פקדו את המקום אלפי סועדים. חלקם כמוני כמוכם, חלקם מרגלים תעשיתיים של חובבי מתכוני פויקה בשטח. הם באים, שואלים הרבה שאלות, רושמים הערות, בעצם כמעט כמותי. אבל אפשר לזהות אותם לפי הג'יפ המושקע שאליו הם נכנסים ביציאה, אני חוזר הביתה באופניים.
גם עכשיו מגיעה תקופת ריגול שכזו אל שיאה, בעקבות תפריט חורף חדש שמושק בימים אלה במקום. להירשברג ולכהן אין בעיה עם התופעה, למעשה הם משתפים פעולה ומעודדים אותה. הם גם מוכרים במקום סירי פויקה שונים בייבוא אישי מדרום אפריקה - מחוזות בהם נוהג כהן להסתובב ולחזור עם מנות חדשות למטבחו. יום אחד הם יוציאו ספר בישול בפויקה שיעשה הרבה אוהבי טבע מאושרים. עד אז, הם יגישו מנות חדשות כמו ג'ינג'ה רול או מוזונגו או סתם אוסובוקו שזכה להכיר את הפויקה מבפנים.
החורף מביא איתו מנות חדשות בכל מקום, גם בדרום אפריקה וגם באוגנדה. אוגנדה למשל, כך טוענים בפויקה, היא ארץ של רולים. אכן כן, בדיוק כמו הטורטיות של דרום אמריקה, גם שם מגלגלים מיני דברים בבצק עטוף בנייר עיתון. הג'ינג'ה רול (32 ש"ח) שלי היה עטוף במדור הספורט של הג'רוזלם פוסט. ישבתי וזללתי את הצ'אפטי המגולגל הזה, העשוי קמח שטיבל ובתוכו חביתה עשויה מדיום, עגבניות חמות ובצל. הוא הוגש לצד מחית נפלאה ועדינה של קרם חצילים וטבעות בצל ירוק שנפרסו על הצלחת. מסתבר שזו מנה אוגנדית קלאסית, עטופה בכתבה על פוטבול אמריקאי ונאכלת בתל אביב אני לא יודע אם יש יותר גלובליזציה מזה. מה שכן, היה מאוד טעים.
האוסובוקו (98) היה חלש ובעיקר ונילי מידי לטעמי, אבל טעימה במיוחד הייתה מנת המוזונגו קדירת שרימפס וקלאמרי בציר פירות ים על מצע אגוזי של גריסים ועדשים בקארי ואגוזי קאשיו (68 ש"ח). מנה שאפשר לכנותה "ריזוטו אפריקני", מנה נהדרת וטעימה שעל שכמותה נהוג לומר שהיא מתכתבת עם עצמה פירות הים הטריים והעסיסיים יוצרים "דיבור" מעניין עם הגריסים והעדשים והבישול בפויקה רק תורם לארומות ולטעמים. במרכזה של המנה עמדה עגבניית שרי אחת גדולה, מיותמת. כשבלעתי אותה בביס אחד התפוצץ לי בפה רימון אפריקני מדהים של טעמים. הטרור כנראה, מגיע לכל מקום.
פויקה, רחוב תרצה 14, מתחם נגה, יפו, טל' 03-6814622