כשנכנסים בפעם הראשונה לקפה ביאליק בתל אביב, מרגישים כזרים הפולשים למתחם ביתי. במיוחד אם זה קורה בשעות ערב כשאורחי הקפה יושבים בשקט ומצפים להופעה שתתקיים במקום. למרות שמצב כזה בדרך כלל יכול להרתיע, השבוע כשקפצתי לשם, הרגשתי שקבלת הפנים האילמת הייתה חמימה, והאווירה כזו שמחליקים לתוכה בלי חריקות של אי נוחות.
ביום שותים שם בעיקר קפה, צופים לרחוב גאולה שמוליך בפס ישר אל הים ומקיימים פגישות עבודה ברנז'איות. בלילה המקום לובש צורה של מועדון אינטימי עם בר ארוך, צבוע תכלת, אדום ובז' בעל אווירה אפלולית ומחבקת. התפריט במקום סטנדרטי אך אקלקטי עם מבחר טוסטים, סלטים, קציצות זוקיני, שניצל עם פירה, ופילה דניס. בעודי מתלבטת בין כל אלו ממש למרגלות הבמה מפוחדת מהרמקולים מטילי המורא, הגיע בזריזות ההפוך הגדול (13 ¤) שטעם פולי הקפה הטחונים הורגש בו היטב. בקבוק הקטשופ חיכה מיותם לצ'יפס (15 ¤) דקות ארוכות, אבל בנות ההרכב "שתיים" חיפו על ההמתנה בווקאליות נעימה ומלודיות מעוררות אמפטיה. כשהוא הגיע, דק ויבש אך טעים, לצד מנת טאפאס של כריך סלט ביצים וסלק (16 ¤) שמתי לב שהסאונד מוצלח ואינו צורם או כובש את אווירת המקום.
תוך זמן קצר כבר התמזגנו לגמרי בקהל שהגיב להרצת הדאחקות משובצות ההומור העצמי של הבנות כאילו היה זה אירוע פרטי, ואולי זה קצת היה. לצד הכריכון בלחם כהה מחומם ומלית טריה עתירת בצל ירוק, ריענן סלט ירוק עם פיסות צנון דקיקות ברוטב לימוני. נהנתי מהמנות למרות שהיה לי קצת לא נעים לאכול מול שתי המוכשרות, מביטה בסובבים, שמנותיהם נותרו קפואות על השולחן, בזמן שעיניהם נשואות אל הבמה הקטנה. וילון הקרם הבהיר ותאורת הספוט שיוו לאירוע שהתרחש עליה אופי ראשוני וצנוע שהזכיר תפאורת אולפן מאולתרת לצרכי תרגול באוניברסיטה וימים תמים ומתוקים.
נוסטלגיה היא אחת מחולשותיי, וקפה ביאליק, עתיר נשמה וחד פעמי, מעורר אותה בכמה מישורים, חובק בקיומו ובמיקומו המיוחד התנהלות מקבילה בכמה רבדים של זמן ומקום. מרב בן שלמה, הבעלים של המקום מיום הקמתו, מגדירה זאת בפשטות "רואים את הזמן על הקירות". הצילום של קפה "רצקי" ששכן באותו מבנה בשנות השלושים והיה מעוז בוהמייני שעל גגו סערו ריקודים מלווים בתזמורת חיה, הוא החוליה הראשונה ברצף ההסטורי. כיום הפינה האלכסונית בה שוכן הקפה היא צומת שמאחד את הציר הבלתי אפשרי של הרחובות אלנבי, ביאליק וטשרניחובסקי - אורבניות מחוספסת ופיוט משומר, שננשמים בשאיפה אחת.
בקפה ביאליק אפשר לראות שיקוף של המיזוג בין שלושת הרחובות. ביום הולדתו העשירי הוא נותר חיצונית כשהיה בעוד תמורות רבות רחשו בו מתחת ומעל לפני השטח במהלך השנים. כצעירים שהרבו לבלות, הקימו מרב בן שלמה ויוני דוקרסקי את המקום, כשהדגש היה לילי ומוסיקת האוס ליוותה 24 שעות בעיקר שותים משתטים. הקפה שהיה למעשה יותר בר ספג מהלומה קשה לאחר הפיגוע ב"מי קופי שופ" הסמוך. במשך 3 שנים הלילה השוקק הפך שותק. בביאליק היו קרובים לייאוש אך המשיכו להמציא עצמם מחדש, משדרגים את הצד הקולינרי בעזרת ישראל אהרוני ובשנתיים האחרונות השף עידן שטראוס, ומחזקים את הפאן התרבותי בשיתוף פעולה עם גלריות, אמנים ומעצבים, שהזכירו לקהל שקורים שם דברים.
בעת האחרונה, עם כניסת הרשתות ואינפלציית בתי הקפה בעיר, נוטים בביאליק לשחרר את קהל הלקוחות ללכת ולנסות דברים חדשים, בידיעה שישובו אל השכונתי המוכר שלא שוקט על השמרים ותמיד חושבים על כיוונים יצירתיים. ברוח זו כבר כמעט שנה מתקיימות שם מדי ערב הופעות סולידיות של אמנים שלא בהכרח מתחברים לקיסריה, במחירים לכל כיס, שעוזרות לשמור על איזון ומעניקות ערך מוסף שאין לכולם. מרוצה מהפגישה המאוחרת, ביציאה אל הלילה הקר, עלו באפי שרידי ריחות סביח ופלאפל מהולים בעשן מוניות, מדגישים את הפרדוקס התל אביבי שטבוע בפינה הזו, בעיר שמכניסה תחת כנפיה ישן וחדש, סואן ורגוע, תרבות נעלה ותרבות ביבים, יפה ומכוער, ואוהבת את כולם.
גבריאל (גבי) בהרליה, מציג את תמונותיו מקפה ביאליק בין השנים 1999-2007. הוא צילם את התמונות באמצעות מצלמת כיס ועדשות פנורמיות. התוצאה מוצגת בתערוכה בת כ-100 צילומים אשר תוצג במשך חודש בבית הקפה