הכרתי אותו לפני יותר מ-15 שנים!! היה בינינו משהו, לא ברור בדיוק מה. היינו מעין ידידים קרובים, כאשר לכל אחד מאתנו היה בן זוג רשמי. וכך עבר והשנים. כל אחד מאתנו בנה חיים שלמים, לימודים, משפחה, עבודה... ואז...פגשתי אותו שוב במקרה. חידשנו את הקשר. מיילים, קצת טלפונים, השלמנו פערים של כל ה"זמן האבוד" שהיה בנינו. ככה גילינו אחד לשניה, שכנראה היה משהו מעבר לסתם ידידות אפלטונית.
וזו לא הפתעה שבני הזוג שלנו קינאו בקשר התמים שבנינו....לאחר תקופת חיזור קצרה מאוד בכתב ובטלפון, הציע לי הבחור לשתות אצלו קפה, בבוקר, באמצע יום העבודה. האמת? חשבתי "קפה של חברים". אבל מאז שנכנסתי לביתו....לא יכולתי לתת לו להכין את הקפה.
אני נשואה עם ילדים , הוא גם. ומאותו "כוס קפה תמים", הרגשתי משהו שהמון זמן לא חוויתי, אושר מסתורי. הרגשתי נחשקת כל כך, יפה אמיתית. כל שיחה איתו, כל מייל, זיעה שטפה אותי. חיכיתי בכל יום לקפה שיבוא אחרי השיחה, וכשזה קרה...הייתי האדם המאושר בעולם!!!! וכמובן נהנתי גם מהקפה הטוב של "אחרי" שהוא ידע כל כך להכין לי
קץ התמימות
הגולשת קשת
4.2.2007 / 13:49