כאחד הגויים

חגיגה היא הזדמנות לאכול ואוכל הוא תמיד הזדמנות לחגיגה. את ההיגיון או השיגיון הזה מיישם המין האנושי ברחבי כל העולם. בעבר הרחוק, טרום תרבות השפע, היה בזה לא מעט היגיון – אם יש לך שפע של אוכל הרגשת בטוח, אם הרגשת בטוח ונינוח, אז למה לא לחגוג. אף אחד לא חוגג את הרעב, לפחות עדיין לא. כשחושבים על זה, עם תרבות שפע מאביסה כמו זו שבה אנו חיים, אולי כדאי להתחיל לחגוג באופן ממלכתי בצום. בשביל הגיוון. אין לי מושג כמה פיות רעבים הייתה יכולה להאכיל החברה המערבית אם הייתה מוותרת על מה שנכנס לה לפה ליום אחד, אבל אני מוכן להמר שמדובר בעשרות מיליוני רעבים.

אם יש יום אחד כזה, אותו לעולם לא יחגגו כאן בצורה כזאת, הרי זה יום העצמאות. יום המנגל הלאומי, היום העצוב ביותר עבור חיות המאכל. אם תרבות באה לביטוי באוכל המקומי, מה זה אומר עלינו כישראלים שאנחנו בוחרים לחגוג את יום חגינו הלאומי בטריפת וזלילת בשר חסרת מעצורים, שמשאירה אחריה טונות של זבל פלסטי חד פעמי על כל ציצת דשא ירוקה? בלקסיקון איכות הסביבה לפחות, זה לא ממש מחמיא לנו, אבל אולי אנחנו לא לבד? אולי יום עצמאות לאומי תמיד נחגג בעולם בדם?

אך מתבקש לפתוח את הבדיקה מה אוכלים יושבי הארצות בנכר ביום העצמאות שלהם, אצל מושאי "הערצתנו" - אחינו האמריקאים. הרביעי ביולי והזכות לרדוף אחרי האושר, הפכו אצל האמריקאים ליום חג רשמי רק ב- 1941, למרות שהכרזת העצמאות עצמה התרחשה ב- 1776.

זה לא שלא חגגו את העסק כבר קודם. אם למשל אתם חושבים שיריות שמחה באוויר הן מנהג ברברי, צאו ולמדו שגם בארצות הברית היו חוגגים את יום העצמאות במשך דורות בירי מסוג זה. משלב מסוים, אולי בגלל ריבוי הרובים, החליטו להחליף את כדורי הרובה בזיקוקי די-נור ואת עשן הרובים בעשן הברביקיו.
כן, אחינו האמריקאים חוגגים את יום היווסדם כאומה בדיוק כמונו הישראלים (או אולי זה הפוך?).

אין יום עצמאות אמריקאי שלם מבלי להדליק אש ולצלות עליה כל פיסת בשר אפשרית. נהוג גם ללוות את האוכל במאכלים בצבעי הדגל, למרות שאוכל כחול לא פשוט למצוא. וישנם עוד שני פרטי חובה בסוף כל ארוחת יום עצמאות אמריקאית: פאי תפוחים אמריקאי והמון מלון. נשמע מוכר?

ב- 30 ליוני, ארבעה ימים לפני ארצות הברית, כאילו בכדי להרגיז את דוד סם, חוגגים בקונגו, לשעבר זאיר, את יום העצמאות הפרטי שלהם. בין ריקודי רומבה אפריקאית משביעים החוגגים את תאבונם במאכלים מסורתיים כמו קוואנגה (מאכל משורש הקסבה), צ'אפאטי (לחם), פופו (סוג של דייסה מקומית) ועוד.

גם בפרגאווי שחוגגת את יום העצמאות שלה יום לפני שחוגגים כאן בישראל, עושים שימוש בשורש הקסבה כאוכל מרכזי במטבח שלה. נהוג להכין בשמחות פרגוואיות לחם משורש הקסבה לצד לחם תירס והרבה מאכלי בננה. בגלל הקרבה הפיזית לארגנטינה, ביום העצמאות של פרגאויי נפוץ גם מנהג האסאדו – המנגל הדרום אמריקאי הממושך, חובב הצלייה האיטית.

אבל אולי המקום הטוב ביותר לחגוג בו מבחינה קולינארית את יום העצמאות הוא בצרפת. שם חוגגים את יום הבסטיליה עם השקת כוסות שמפניה וארוחות דשנות ממיטב המטבח הצרפתי. קשה לדמיין את הצרפתים מנפנפים על האש, זה פשוט לא מספיק שיק. במקום, הם יוצאים לפקניק עם סל ובו מיטב התוצרת הצרפתית: לחם טרי מהמאפייה, מבחר נקניקים וגבינות. המוני גבינות, עליהן אמר פעם שארל דה גול: "איך יכול מישהו למשול במדינה כה מגוונת, שהיא מייצרת יותר מ- 600 סוגי גבינות?". באמת משהו לתהות עליו.