מספר ימים לאחר הפסח והמעיים שלי עדיין עסוקים בעיכול שאריות הקניידלעך מארוחת החג. יושב על הכורסה, בוהה במשחק כדורגל בטלביזיה ומנסה לקחת אוויר. הגוף מתנצל, אין מקום לאוויר: "היית צריך לחשוב על זה כשדחפת עשרה טון אוכל" הוא מסיים את דבריו וחוזר למלאכת העיכול.
לאחר סשן קללות עסיסיות על בני ישראל שלא הזדיינו בסבלנות עוד חצי שעה ואפו לחם נורמאלי, התקשרתי ללימור וקבענו להיפגש לשתות בערב. חצי שעה מאוחר יותר, הטלפון רטט: "קבל ביטול, קרייס בחבורה. ערב בנות. הולכות לשתות". לא הבנתי על מה המהומה, אבל למדתי לעולם לא להתעסק עם "ערב בנות". הוא כולל, לרוב, דיונים מרתקים על איך זה שכל הגברים עסוקים רק בעצמם ולא יודעים להקשיב. בזמן שלימור קשקשה, חשבתי על זה. לא נכון, אנחנו קשובים מאוד. אני קשוב מאוד. בדיוק היה גול על המסך. קפצתי וניתקתי לה בפנים, ממש לא בכוונה. הטלפון שוב רטט בכעס. נאלצתי להודות שהכדורגל יותר חשוב מערב הבנות שלה. היא סלחה, אני נשמתי. אמרתי שלוש פעמים בהטייה לשמאל "ברוך שלא עשני אישה" והמשכתי עם המשחק.
השופט שרק לסיום והתובנה שלימור שמה לי ברז קלאסי חלחלה. הייתי תקוע. אני יושב עם המעי הדק שלי שמנסה לעכל את העובדה שכנראה לא תהיה ביקורת השבוע, וששוב נלך לישון נטולי טיפות מרירו?ת. ואז נזכרתי ביפעת. "נפגשנו" בדה-מארקר קפה, אתר הבלוגים הלוהט של המוסף הכלכלי של עיתון הארץ. היא קראה אותי, אני קראתי אותה ושנינו נהנינו נורא. שלחתי מייל עם הזמנה, עברנו למסנג'ר וקבענו לצאת מהעולם הווירטואלי ולהיפגש בזה האמיתי.
כמובן, כמו בכל דבר טוב בחיים, שום דבר לא יכול להיות מושלם. יפעת, כך התברר, גרה בנס-ציונה. נאלצתי לצאת מהעיר הגדולה וקבענו קרוב אליה ב"לה-מורס" ברחובות. יפעת חיכתה לי בחוץ. נדמה כי למרות שלא נפגשנו הכרנו מספיק טוב בשביל לפסוח על מילות הנימוס הבנאליות. נכנסנו פנימה. אני זכרתי שקראתי איפשהו שהלה-מורס הוא בר אירי, אך בפנים היה הכל חוץ מאווירה אירית טיפוסית. כעשרים שולחנות עץ נמוכים צמודים לקיר עם המון כיסאות, בר בצורת L עם כ-15 מקומות ישיבה, קירות עץ כהים מכוסים בתמונות של גיטריסטים אגדיים כגון הנדריקס ובי.בי. קינג, דגלונים סטייל הארלי דייוידסון, משחק ליגת האלופות על מסך ענק, תיירים אנגליים (ברחובות!!!) עומדים עם כוסות בירה ושואגים ברקע, ועיצוב שמזכיר בר אול-אמריקן טיפוסי. התיישבנו בפינת הבר הימנית כשמאחורינו שיחקו כמה חבר'ה סנוקר או פ?ו?ל, אף פעם לא הבנתי מה ההבדל.
הלגונה הטרופית
מבט בתפריט הראה שבלה-מורס מוכרים אלכוהול, קצת אוכל ובירות. הרבה בירות. 23 ברזי מסתירים חצי בר וחושפים בירות מכל העולם. יפעת, אללי, לא אלרגית לחמץ בפסח. "נו, אתה מבין בזה, מה אני אשתה?" היא אתגרה אותי. מבין מבין, אבל מה לי ולחמץ אלכוהולי? וממתי המצות של משה רבנו הפכו את הוויסקי לטמא? סיימתי להתרעם ועשינו רשימה של כל המשקאות שלא הספיקו לתפוח ביציאת מצרים. מכל הרשימה הלא מכובדת היא בחרה, ה' ישמור, בקוקטייל שנקרא "לגונה טרופית" (38 ש"ח). משהו עם ליקר קקאו, רום, קירסאו כחול ועוד נוזלים צבעוניים מדי ומתקתקים להבחיל. משוררת מנס ציונה עם לגונה טרופית.
הברמן, אריק שמו, ניגש אלינו. היה בו כל מה שאמור להעלות רגשי נחיתות אצל גבר רופס כמוני: בחור מוצק, קירח, שרירי, ענק ואפילו עם מבטא רוסי דק. אמרתי ליפעת שהמטרה הראשונה שלנו היא להוציא ממנו חיוך. במבט ראשון זו נראתה משימה בלתי אפשרית. אוי, כמה שטעיתי, הייתי צריך לזכור שלא מביטים בקנקן. אריק התברר כאחד הברמנים החביבים, המקצועיים והנינוחים ביותר שישבתי מולם בחיי. יפעת קיבלה את הקוקטייל הממאיר ואני שתיתי "גו?סר" (24 ש"ח), בירה אוסטרית מתקתקה שהפכה להיות החביבה עלי בגלל השם המרגש. עשינו לחיים וניסינו לנחש מה התוצאה במשחק לפי הבעות הפנים של האנגלים שעמדו לידנו וקיללו. הם כמובן הפסידו.
כשהמשחק הסתיים הגיעה תורה של המוסיקה לתת את הטון. בלה-מורס מנגנים רוק של פעם, זה שעושה נעים בזכות זיכרונות הילדות. אלבומים שלמים של בלאק סבאת', לד זפלין ועוד חבורות זמר ארוכות שיער נתנו לנו הרגשה מצוינת, למרות שקשר לאירלנד לא נמצא. שאלנו את אריק מה העניין, והתשובה היתה מספקת: הלה-מורס הפסיק להיות בר אירי לפני 7-8 שנים, ומתפקד כב??ר אמריקאי לכל דבר. חבורות השתיינים שהיו מסביבנו נתנו גושפנקא סופית שאמריקה שמה את אירלנד בכיס, לפחות ברחובות.
כמעט מכות על הבר
יפעת סיפרה לי על דברים שהיא כתבה ועל כמה הקוקטייל סובב לה את הראש. אני סיפרתי לה שקראתי חלק מיצירות המופת ושתפסיק לשתות לגונות טרופיות כי זו פדיחה להשתכר מקוקטיילים כאלו. יותר מדי מחמאות נשפכו עם פחות מדי אלכוהול, אז הזמנתי טולמור דיו(32 ש"ח) שיחזיר אותי למירמור הקיומי הישן והטוב.
בינתיים החליטו שני פ?ו?צים צעירים על הבר להתווכח עם אריק על החשבון שקיבלו. משהו על המחיר בלה-מורס לעומת בר קרוב. אמרתי ליפעת שאני במקומו קורא לבעל הבית, ואז נזכרתי שאריק הוא בעל הבית. יפעת אמרה שהיא היתה קוראת למאבטח בכניסה, ואז נזכרנו שאריק נראה כמו מדריך בבי"ס למאבטחים. בקיצור, נכנסנו לכוננות "מכות בבר". למזלי (ואכזבת שאר העולם) לא היו שום מכות. אריק, שבאמת יכול להיראות מאיים אם הוא רוצה, טיפל בנודניקים בנעימות ורוגע, ואיכשהו הם יצאו מרוצים. עשינו התערבות אם הם ישאירו טיפ, והפסדתי. 40 ש"ח, לא רע עבור שניים שחמש דקות קודם היו מוכנים לשרוף את רחובות בעבור שלושה שקלים.
בין בלדת רוק נהדרת לחוסר אלימות אכלנו מנה ענקית של נקניקיות מטוגנות (42 ש"ח). ז"א אני אכלתי את הנקניקיות והצ'יפס, יפעת נתנה כמה ביסים של נימוס בעגבניה, כשאני משביע אותה שעל המנה הזו היא כותבת שיר בן שלושה בתים לפחות. עוד טולמור דיו לקינוח, סיבוב שוטים על חשבון הבית מאריק הרגוע, מבט חפוז בשעון- שלוש בלילה. ארבע שעות וקצת ישבנו בבר, לא השתעממנו לרגע, החברה היתה נעימה, הברמן היה נעים, הלה-מורס נעים. שילמנו 176 ש"ח לפני טיפ על התענוג ויצאנו לאוויר הרחובותי הקריר.
"כ?ל א?ח?ד ב?תו?רו? ה?ם נו?פ?ל?ים ל?ר?ג?ל?יה?/ע?ל ל?ב??ה? ה?ק?פו?א י?ח?ר?טו? ה?ש?מו?ת/פ?אם-פ?אט?אל א?מ?ל?ל?ה... א?ין מ?ב?ין, א?ין יו?ד?ע?/מ?כ??יש??ה ו?טו?ר?פ?ת, ש?ו?ר?פ?ת נ?ש??מו?ת" כתבה יפעת לא מזמן בבלוג שלה. לא ראיתי בה שום פאם פאטאל א?מ?ל?ל?ה, אלא כשרון כתיבה בחסד שמנסה למצוא את מקומה ברשימת ה"הבטחות" של הדור הצעיר המושך בעט. כל מה שנותר לה הוא להתחיל לעשן וללמוד לשתות וויסקי נקי והיא על הדרך הבטוחה להכרה. ז?כ?רו? איפה קראתם עליה בפעם הראשונה.
לה-מורס, רחוב הרצל 203, רחובות. טל.08-9363634
