"יואו מיי יואו בינג-צ'י-לין?" (יש לכם גלידה?) שאלתי את המוכר החייכן ונטול השיניים מהמכולת היחידה בכפר הקטן, אי-שם בדרום-מזרח מחוז יונאן שבדרום סין. "יואו, יואו" ("יש, יש") אמר ופתח בגאווה את מקרר הגלידות, חושף בפניי את תכולתו. נחו שם, זה לצד זה, ארטיקים ממיטב הארסנל הסיני: ארטיק תירס (גלידה צהובה עם טעם לוואי רציני, מצופה בוופל בהיר שאמור לדמות את העלים העוטפים את הקלח), ארטיק שעועית אזוקי (שעועית אדומה מתקתקה שתועלתה הבריאותית בסילוק חום וניקוז לחות), ארטיק שעועית מש ירוקה (הנחשבת, על פי האמונה הרווחת, כמנטרלת רעלים ומצננת טמפרטורת גוף יעילה במיוחד), ארטיק בוטנים, ארטיק אפונה, ארטיק תמר, ארטיק צימוקים ו-איך לא- ארטיק בטעם תה ירוק.
"הבחירה קשה", חשבתי, "אבל ברגעים כאלה חייבים להיות חזקים" שיננתי את המנטרה הישראלית החביבה עליי והעמסתי ארטיק תירס אחד.
על הרגע ההוא, שבו נגעה הגלידה המוזרה בלשוני, אפשר לכתוב רק דבר אחד: המזרח מעולם לא נראה לי רחוק יותר.
בדקות שבאו לאחר מכן עסקתי בדגימת כל אחד מיתר הארטיקים הנ"ל (0.5-1 יואן, שהם 30-60 אגורות). רובם הובלו אחר כבוד אל פחי האשפה המזדמנים בפינות הרחובות. מאוכזבת-משהו נפניתי לעבר צידו השני של אותו המקרר. כאן, ללא ספק, העסק נראה הרבה הרבה יותר מבטיח: ארטיקים עם עטיפות מפעילות-בלוטות-רוק ועליהן ציור של שכבות שוקולד, קרם נוגט ואגוזים; טילונים מפתים; גלידות צבעוניות בקופסה...
הגואל מול הגועל
"סולידי", חשבתי. "אין הרבה מקום לטעויות בבחירה הנוכחית שאעשה" השליתי את עצמי, תוך שאני נוטלת ארטיק חום-לבן בצורת פרצוף עם כובע מעליו ("ווא ווא טואו" או "ראש תינוק" בתרגום חופשי), אשר נראה בדיוק כמו ארטיק ה"קופיקו" הישן והטוב שנפוץ בארץ בסוף שנות ה-80' של המאה הקודמת. בחגיגיות ובחיוך מרוצה קרעתי את העטיפה, מאמינה שהגלידה המרובעת שלפניי תשכיח, ולו במעט, את טראומת התירס-אפונה-שעועית-תמר-תה ירוק ושות' ותביא נחמה לבחילה המתהווה ונוצרת.
מה ששכחתי, או ביקשתי לשכוח, הוא שהסינים לא ממש יודעים שוקולד מהו. הדבר שהם מכנים "צ'וקולי" הוא לרוב הכלאה גרועה בין הרבה מים לאבקת צימקאו - כן, זה נשמע גרוע ממש כמו שזה נקרא - מה שמוביל לתוצאה אחת בלבד: ארטיק המזכיר במקצת את "סיגריות השוקולד" הנשכחות. לא רע, אבל גם לא ממש טוב. מובן, שהסינים חושבים אחרת: ארטיק 'ראש התינוק', לדוגמא, הוא הארטיק היחידי ה"אמיתי" שרובם הכירו כשהיו ילדים. בינות שקיות הקרח הכתוש והמומתק שנהגו למכור להם בעבר, היה זה המוצר היחידי שדמה בטעמו לארטיק אמיתי, ועל כן הוא היה למתנה המועדפת עליהם כשקיבלו ציון גבוה במבחן, או כשהצטיינו בהכנת שיעורי-הבית. עם השנים וכניסת החברות הגדולות לשוק, נעלם המוצר הנ"ל; ושובו למדפים, רק לאחרונה, הציף איתו גל געגועים נוסטלגי לסין הולכת ונעלמת.
חם, לח ודביק בחוץ. לצערי, אני לא יכולה להשתתף בהתרפקות הנוסטלגית הרווחת על ארטיקים בטעם צימקאו, ובמקומה צצים כמו פטה מורגנה לנגד עיניי זכרונות מ"הגלידוניות" ו"הקסטה" של הארץ. בעודי מייחלת לנס, זה קרה: חבורת ילדים שהתגודדה מאחוריי ובהתה בהתרגשות בניסיונות העקרים שלי למצוא משהו אכיל, התנפלה על המקרר וחיסלה את מלאי ארטיק המש הירוק-כהה בתאווה רבה. הערימה האדירה הלכה והצטמצמה, הלכה וקטנה, עד שאי-שם בקרקעית הוא נגלה אליי: ארטיק מגנום בודד ונסתר. הטוב מול הרע, המצה מול שאר הירקות, הגואל מול הגועל.
אז מי אמר שלהגיע לתחתית זה בהכרח רע?