ביבלוס: המסעדה הלבנונית שמשנה את חוקי המשחק

רמזי נאווי היה מתלבש אלגנט גם בשיא החום. בימים שבהם אפשר לטגן ביצה על האספלט של הכביש הצר שהוביל אל העיירה שלנו, הוא היה לובש ז'קט קייצי, שכידוע אין דבר כזה. ז'קט הוא ז'קט והוא לא מתאים לאקלים שלנו.

אדון נאווי היה מהעיראקים נטולי רגשי הנחיתות. היה לו שם שצלצל בריטיש (לורד רמזי) הוא לא הרגיש שום צורך להחליש את הפטיפון שניגן אום כלתום ומבחינתו הלבנט והתרבות הלבנטינית היו סמן של אלגנטיות, יוקרה וישוב הדעת. כל האפיזודה המצערת עם הערבים הייתה פאזה בדרך לבנייתה מחדש של הרכבת החיג'אזית שבקרון המסעדה שלה הוא יוכל לשתות תה מר, לקפוץ לקזינו בזאחלה שמדרום לבירות, וללחוש לנערות הלבנוניות דברי כיבושין. הוא היה נוהג לספר לנו על פריז של המזרח התיכון (בירות), על מיאמי של הלבנט (בגדד) וריו דה ז'נרו של המזרח הקרוב (איסטמבול).

אנחנו וגם הורינו שהיו באותה תקופה מעריצי בגין בכל רמ"ח האיברים, ראינו קצת אחרת את בירות (בירת הפתחלנד) בגדד (עירו של הצורר עם הכור האטומי שקם עלינו לכלותנו) ואיסטמבול (שמועה לא ברורה ומקום שמי ירצה להיסחב עד אליו ובשביל מה). אבל רמזי הפליא בסיפורי יוקרה על לילות סוערים, מחבתות נחושת רוחשות, שיפודי ענק על מחתות גחלים, עד כדי כך ששנינו הקטנים חלמנו מדי פעם לגנוב את הגבול עם לאפה ולהתייצב באחד מהיכלות התענוגות ולדרוש שימלאו לנו אותה בכל טוב.

במסעדת ביבלוס, שבה ביקרנו לאחרונה, מתקיימים אלמנטים מן הסיפור של רמזי. רשמית מדובר בלאונג' בר לבנוני שהקים הגנרל אנטואן לאחד, מפקד צד"ל לאחר שמצא מקלט בארץ. בפועל מדובר בקצת אלגנטיות שונה ומשונה יחסית למחוזותינו, קורטוב של יוקרה שאבד עליה הכלח, ואוכל שלעתים נותן פייט לטובות שבמסעדות העיר ולעתים הוא מזכיר מסעדה מזרחית.

המקום עצמו, בדרום הירקון, בטווח קשת מרפאל וממנטה ריי, רחוק מהן שנות אור. הוא מזכיר קצת לאונג' בר אבל עם שיק מזרחי, כמו מסעדה מזרחית מפוארת מאוד שלא החליטה מה היא רוצה מעצמה. ישבנו מתחת גרם המדרגות, מאחורינו קיר צבוע בוורוד פוקסיה ומעלינו ריפוד בדוגמת עור נחש. התפריטים הזמניים (המקום קיים כבר די הרבה זמן) מודפסים ברישול על דף ומצולמים במכונת צילום, והם מלאים שגיאות כתיב בסגנון מסעדות מזרחיות בגליל. עניין נסלח לאור הנסיבות.

למנות ראשונות הזמנו פלטה לבנונית וסמיסה. הפלטה הייתה למעשה מיטב הקלאסיקה המזרחית: קובות מטוגנות, לחמה עג'ין שזה בתרגום בלתי חופשי בשר בבצק, סלט תבולה שהיו בו ירקות עם עשבי תיבול ובורגול וסלט פטוש. אנחנו חשבנו תמיד שסלט פטוש מכיל קרעי פיתה מטוגנת אבל כאן הוא היה פשוט סלט ירקות טרי וטוב. כל אחד מהאלמנטים היה מצוין כפי שראוי במסעדה מזרחית טובה רק שהיה מוגש בצורה קצת יותר אלגנטית.

הסמיסה הייתה כבר סיפור יותר יצירתי שלקח את המטבח למחוזות חדשים. חברים, זו הייתה התכתבות בין המטבח הלבנוני, לתאילנדי/ מזרח רחוק, לבין ההודי. והכול במנה של ארבעה כיסונים. תרשמו: בצק פילו ממולא מחית חומוס, מטוגן בשמן עמוק, מוגש על ריבת עגבניות שרי עם ג'ינג'ר ומסביב נתזים של בלסמי. מי שומע את שמעון פרס שואג "מזרח תיכון חדש"? היה בהחלט חדשני מאתגר וטעים, וכפי שאתם מכירים אותנו, אנחנו לא אנשים שיגידו לא לטיגון בשמן עמוק.

למנה עיקרית בדקנו שתיים, וגם כאן נרשמה הצלחה כבירה אחת, ומנה סבירה שעמדה בסטנדרט במאמץ. פילה דניס על עדשים היה פשוט מעולה. שני פילטים גדולים ויפים שנצלו לכדי שלמות, נחו על מצע עדשים ועשבי תיבול שהיה לא פחות ממושלם. לא קל לקחת חומרי גלם פשוטים וחסרי ייחוד ולהוציא מהם יצירות קולינריות. זה היה אחד מאותם מקרים. ליקקנו את הצלחת ואחר כך ניסינו ללעוס אותה.

המנה השנייה הייתה מדליוני פילה על רושטי תפוחי אדמה. אז ככה: המדליונים לא יקבלו אצלנו יותר ממדליית ארד, הם היו סבירים ולא יותר מזה, ביניהם הייתה מחית פטריות שנקראה "דוקסל". כל אלה היו כאמור סבירים גם אם חסרי ייחוד. אבל הרושטי היה אכזבת המנה. לביבה עבה וחסרת שמחת חיים של תפוחי אדמה. מה שאוכלים אצל חברינו האשכנזים באזור חנוכה כשהאימא לא רוצה לטגן מטעמי דיאטה, ללא השיק הצרפתי או השוויצרי שכן הסוד ברושטי הוא כמויות החמאה הנדיבות, וביבלוס, דא עקא, היא כשרה.

גם בקינוחים שרר הלייט מוטיב של אחד יופי אחד ככה. הוולקנו שוקולד (המכונה במחוזותינו בדרך כלל פונדנט) עמד בכל סטנדרטים. פריך ושחום מבחוץ, לוהט ומשתפך מבפנים, ורוטב וניל ופירות יער שקלט את נהרות השוקולד הנשפכים.

הקטאייף, שהיה מעין רביולי גדול מלא באגוזים ופיסטוקים טחונים, היה בלתי פריך ועלה ממנו חשד רציני מאוד של חימום מיקרו.

ואם במיקרו עסקינן, הדבר הכי ביזארי שקיבלנו, הייתה הפיתה שהגיעה עטופה בשקית ניילון וגם היא חוממה במיקרו. ביזאר דוט קום.

לסיום הזמנו תה עם נענע (בהחלט סביר) ואספרסו כפול שהגיע בכוס תה ענקית (???) והיה למעשה אספרסו ארוך דלוח במיוחד. איפה המומחיות הערבית המפורסמת בתחום הקפה, איפה?

לסיכום, אפשר ליפול על ארוחה מעולה ואפשר גם ליפול, ובעיקר, כמו מקומות אחרים בעירנו שיש להם שיק משל עצמם (אינדירה למשל) זהו עוד אחד מהמקומות שאין לשפוט אותו לפי אמות מידה תל אביביות אלא להבין שמדובר במקרה מיוחד שהרי כבר ידוע שלמזרח התיכון חוקים משלו.

קויפמן 6, בית גיבור, תל אביב טלפון: 03-5102772 פקס: 03-5102522
א'-ש', 18:30-לקוח אחרון