הצטנן המסכן

לא שיש לנו התנגדות לשים מזגן על פול, לאטום כל סדק בבית ולפתוח בקבוק בורדו גדול, אבל אי-ההתנגדות שלנו היא תיאורטית בדיוק באותה מידה כמו הבורדו הגדול שלנו. למעשה אנחנו צריכים נוזל בתוך כוס, שאפשר לגלגל על המצח, תוך כדי הפטרת משהו מגונה נגד הלחות.

לפיכך החלטנו לפתוח בסדרת המלצות על מרעננים מצוננים. נשתדל שיהיו גם נגישים כלכלית, כדי לפצות על אובדן ימי העבודה בגין החמסין. מכיוון שהחום תפס אותנו לא מוכנים ואנחנו אנשים כבדים, ההערכות איטית, אבל נביא לכם בקרוב גם קצת יינות מבעבעים וכגון אלה. אבל נתחיל בבירה, שמפאת אחוזי האלכוהול המעטים יחסית שיש בה, לא הופכת כל מפגש חמסיני למרחץ זיעה.

המותג "סן מיגל" מוכר כבר בארץ, עם נוכחות לא עקבית של גרסת ESPECIAL. כעת היא תימזג בברים אחדים מחבית ובנוסף לה יתחיל יבוא של שלושה מינים של בקבוקים. סן מיגל היא מבשלה ברצלונית מבוססת היטב ויש להניח שמוצריה יקלטו בארץ בקלות. עכשיו, ביבוא המהימן של Wine&More מבית ג'ורג' חינאווי אפשר גם להניח שהאספקה לחובבי סן מיגל תהיה סדירה. שלושת הבירות הן לאגרים – הראשונה בהן, האספסיאל היא גם הקלילה ביותר. בירה בהירה צלולה וזהובה, מרירה במידה, עם גוף קליל בהתאם. היא ונילית מעט, עם הסיומת קצרה ומרירה בניחוח מרומז של קליפת הדרים. בבירה 5.2 אחוזי אלכוהול – לא מאוד חזקה אבל עושה את העבודה. 7.5 ש"ח לבקבוק בערך.

הבירה השניה המבוקבקת של סן מיגל היא ה – Nostrum. קצת יותר מאתגרת עם יותר נוכחות של כישות ושעורה. הצבע צהבהב ענברי, הגוף בינוני, עם טעם פרחוני קל והסיומת ארוכה יותר מאחותה. גם נוכחות הלתת מורגשת כאן יותר, באופן כללי בירה "מלאה" יותר. 9 שקלים לבקבוק. הבירה השלישית היא ה – 1516 פרימיום, בירה זהובה בהירה על טהרת הלתת. בירה צלולה, בעלת גוף בינוני, מרירות עדינה וסיומת נקיה. 1516 היא השנה בה נקבע התקן הגרמני המחמיר לייצור בירה, וסן מיגל מתהדרים בעמידה בתקן. היא נעימה, אלגנטית וקלה יחסית באלכוהול – 4.2 אחוז. גם היא עולה 9 שקלים לבקבוק. מי שאוהב "בקס" יאהב את השלישיה הזאת גם כן. באופן כללי משמח למצוא לאגרים מרירים חדשים בשוק הישראלי שסבל הרבה שנים מעודף מלכודות דבורים מתקתקות מבלגיה. הספרדיות הרבה יותר מתאימות לאקלים ולחיך הישראלי.

אם אתם רוצים להשמע מתוחכמים, תקראו לרוזה "בלאש" – סמוק. למה השם האמריקאי נשמע יותר מתוחכם מהצרפתי? אולי בגלל יינות הרוזה האיומים שהיו נפוצים בארץ בשנות השמונים, מענבי גרנאש וזינפנדל והעכירו את ארוחות המקרוני עם בשר טחון וגבינה צהובה שאז קראו לו "קנלוני".

החיך הישראלי התאושש מעט מהטראומה ההיא, ולאחרונה יוצאים עוד ועוד יינות רוזה סבירים ויותר. טעמנו רוזה "טרה" של יקב טפרברג. הרוזה שלהם עשוי מ-100 אחוז ענבי קברנה סוביניון. הוא ורוד-אדמדם, בעל גוף בינוני ואף מפתה. יש בו נוכחות קלה של טאניות רכה, הוא יבש למדי ובעל חמיצות טובה שמאזנת את המתקתקות המרומזת שלו. ליין טעם של פירות אדומים עם רובד של פרחוניות. בהחלט נעים, לא גדול אבל מהווה תמורה מצוינת לכסף – 38 ש"ח לבקבוק.

שתו אותו מצונן היטב - אנחנו ראינו צורך להשיב אותו למקרר לזמן מה אחרי חצי שעה שהוא שהה בחוץ. אפשר להגיש אותו עם מאכלי עוף, דגים ומה שהייתה האסוציאציה העזה ביותר שלנו, אולי בגלל הצבע – קרפצ'יו.