רפי אולי תנוח קצת?

שעת צהריים במסעדת רפאל, עלולה לגרום לך להרגיש מעט לא בנוח אם אתה לא משתייך לאצולת הנדל"ן ו/או הפוליטיקה ו/או הממון המקומית. התחושה היא שנכנסת למועדון ארוחת צהריים סגור בו חולצות הכפתורים והעניבות נשארות זהות ורק הטיפוסים שלובשים אותן מתחלפים. לא מדובר בקהל סקסי במיוחד, כאן שלטת שכבת גיל שככל שהקמטים על פניה רבים יותר, כך גם הכסף בחשבון הבנק (בעצם, אולי זה מאוד סקסי). ואגב, משום מה גם ייצוג הולם של נשים לא תמצאו כאן בצהריים, אלא אם כן אתם מחשיבים את המלצריות והמארחות במניין הספירה וגם אז זה רחוק מלהתאזן.

עם זאת זה נחמד שאף אחד לא תקע בי מבט בוחן כשנכנסתי עם כפכפים (אמנם מאינדונזיה עשויות גומי ממוחזר) ובחולצה ורודה צעקנית. כאן השולחנות עסוקים בעצמם, בחבריהם לשולחן ובמידע שעובר בין הנוכחים. לפעמים הם קופצים לשולחן אחר, מברכים ואפילו מצטרפים, אבל אותי, לטוב ולרע, הם בכלל לא ספרו. כבר אמרנו, מדובר במועדון ארוחת צהריים.

בסך הכול, לפני שאני זורק פה פצצה, אני חייב להודות שאני מבין את רפי כהן. כמה זמן אפשר לעשות את אותו הדבר מבלי להתעייף? יום אחר יום במטבח, באותו מטבח, עם אותם אנשים, באותה המסעדה, שוב ושוב אותה מנה. מעייף. רפי והמטבח התעייפו. אני דווקא מבין אותו, מה, לכתוב טקסט על אוכל כל יום זה לא מעייף? זה לא סוחט לך את החשק ללכת לאכול בעוד מסעדה? לא משנה כמה אתה אוהב אוכל, או אמנות, או מוזיקה או לעשות סקס – תחזור על אותה היצירה/הופעה/מנה/תנוחה מאות פעמים, וגם אתה תתעייף, אפילו שהלב ימשיך לאהוב.

זה מה שלדעתי קורה במטבח של רפאל. בואו נודה, אף אחת מהמנות לא הייתה רעה, ממש לא, אבל גם אף אחת מהמנות לא לקחה אותנו לספירות העליונות של הקולינריה, שבהן היה מהלך פעם רפי כהן כאילו הן ביתו השני. היו בצהריים העסקי של רפאל מנות טובות יותר או פחות, אבל אף לא אחת שהתרגשנו ממנה, ומדובר על ארבעה סועדים עם הרבה ניסיון בהתרגשות.

ולא תתפסו אותי בלי כתב הגנה. למשל האספרגוס הירוק הוגש עם פולנטה נהדרת מתירס טרי, אבל קרם הפרמז'אנו ריז'אנו היה אוורירי מדי ולא הצליח לכסות על מבוכת האספרגוסים שלא נבחרו בקפידה וגם לא בושלו במידה. מנה ראשונה נוספת בארוחה העסקית שאכזבה, נקראה "סלט של מיני עגבניות דבש". עגבניות היו – הדבש נפקד, ומוצרלת הבאפלו שהוגשה עם ריחן סגול ושמן זית איטלקי, ובכן - טעמתי מוצלחות ממנה בכל סופר ממוצע באיטליה. יש שיגידו לי, הי, פה זה לא איטליה - אבל זה בדיוק העניין - אם אתה לא באיטליה ולא מצליח לשים ידיך על מוצרלה בופאלו אלוהית, אז אל תטרח. בטח אם אתה רפי כהן.

לעיקריות הזמנו 4 מנות מאוד שונות – 2 שהן הליכה על בטוח ו- 2 שחשנו שאמורות להפגין מכישרונו של כהן. פילה לברק עשוי על מחבת עם באקצ'וי, עגבניות קונפי, תפו"א סגול ולימון כבוש הייתה מנה קלאסית טעימה מאוד. השרימפס והקלאמרי הסגול על הפלנצ'ה, שגם היא הייתה מבחינתנו הימור בטוח, הייתה טעימה ונחמדה אבל לא גרמה לפקעיות הטעם שלנו לעלוץ ולפרוץ.

בנקניקיות הטלה תוצרת בית ציפינו למצוא את הכהן שאנחנו מחפשים. בכל זאת, הוא אמור לשלוט באופן מלא במה שהוא מערבב שם ובתיבול. היא הוגשה עם פפריקה מעושנת מספרד ושיפוד ירקות צלוי בגריל, אבל היא לא הוציאה מאיתנו "אולה".
התערובת בנקנקייה הייתה טעימה ופיקנטית אבל לא היה מזיק לה שתצלה יותר על הגריל ותקבל מרקם חיצוני פריך. ניכר כישרון בתערובת התבלינים והבשר, אבל אם הייתם מגישים לי את זה בפאב עם בירה, נדמה לי שהייתי נהנה יותר.

במנת הקוסקוס זעפרן ועשבים ירוקים, שהוגש עם "טאג'ין" של קציצות עגל, במיה, עגבניות, מיץ לימון ושמן זית, החלטתי סופית שכהן עייף, עייף מאוד. המנה הזאת, שצריכה לשים את ההיסטוריה והמקורות של כהן על השולחן בדפיקה, היא לא יותר מגעגוע לקוסקוס עממי טוב אחר שנמכר בשדרות ירושלים. חבל, הייתי רוצה לטעום את הקוסקוס שכהן יכין לחברים בטיול שורשים משותף במרוקו, בחופשה בואו נאמר. אני בטוח שאז אף אחד לא ישכח את טעם המנה. רפי, אתה עובד קשה כבר שנים, אולי באמת מגיע לך איזה נופש עם חברים. תנוח קצת ותחזור אלינו עם הספירות העליונות.

'רפאל', הירקון 87, תל אביב. טלפון: 03-5226464. שעות הפעילות: א - ש 19:00 - 23:00, א - ש 12:00 - 15:30. 95 ש"ח לארוחה עסקית.