זה עניין של היגיון

הבחירה ההגיונית בימים מיוזעים אלה היא יינות מבעבעים מצוננים היטב. כאלה לא חסרים בשוק הישראלי מראשית האייטיז. אולם יסולח לי, הבוסקה, והסיקוול הישראלי שלה, 'פנטזיה', היו ראויים אולי למלא גיגיות של פדיקוריסטיות, אך בוודאי לא ראויים למשתה אדם. בצד השני של הסקאלה – השמפניה האצילית לא נגישה כלכלית (למרות שבעקבות ירידת המכסים על יינות מבעבעים, נשקול פעם בשנה איזה וו קליקו או בולינז'ה). מה שנחמד זה שבשנים האחרונות רואים גם גווני ביניים על מדפי חנויות היין. הקאווה הספרדית היא כבר בת בית, לא מעט בזכות הטפאסיות שמנקדות את נוף ארצנו. לאחרונה החלו להופיע גם מספר איטלקיים תוססים, כמו למברוסקו ומלווזיה.

כמו החומץ, יינות למברוסקו מגיעים מאזור מודנה באיטליה. אחח, אמיליה רומנה, עם גלגלי הפרמג'יאנו רג'יאנו ובקבוקי הגרפה הצהבהבה והמיושנת. אותו חבל ארץ מייצר גם יינות קלים, בעלי שיעור אלכוהול נמוך. הטובים שבהם הם אלה בעלי תסיסה עדינה ושפע של טעמי פירות. ליינות למברוסקו גרסה לבנה, אדומה ורוזה. ה"פריצנטה" – המילה האיטלקית המתנגנת ל"מבעבע" תוססים תסיסה טבעית בתוך מכלי נירוסטה. יש בהם "סקו" – יבשים ויש "אמבילה" – מתקתקים. יש יצרנים שגרמו להוצאת דיבתו של היין, ושעושים יינות מתוקים מדי או כאלה עם סיומת מרה ותסיסה גסה, כך שצריך להיזהר. אנחנו אהבנו את הלמברוסקו של קיארלי (chiarli) – הרוזה והאדום במיוחד, ושל קביקיולי (cavicchioli). הגישו אותם קרים מאוד, בכוס גבוהה אם אפשר.

מהאדומים אתם יכולים לצפות לטעמי דובדבנים וקסיס. הרוזה מפגיזים בתות ופטל ואילו הלבנים מתאפיינים בניחוחות של פירות טרופיים כמו אננס. הם לא יקרים במיוחד, בין 35-45 ש"ח לבקבוק (ועכשיו נמכרים ב-110 ש"ח ל-3 בקבוקים) והם יכולים להיות תחליף נהדר לבירה, אם אתם בעניין של משהו לא מחוספס. יינות למברוסקו אינם מורכבים במיוחד, מהאדומים נעדר כמעט כל זכר לטאנינים.
בבריזת ערב על המרפסת, אם מזדמנת למקומותיכם חיה כזו, הגישו אותו (במיוחד את האמיבלה) עם גבינות חריפות (המשתדכות היטב ליינות מתקתקים) בשביל ליצור ניגוד מעניין, אבל למעשה הוא יילך עם הכל, פשטידות, פלטות בשרים קרים ואפילו פירות.
טיפ חשוב: אל תאפסנו את הלמברוסקו במרתף – היינות האלה מיועדים לשתייה מיידית בדומה ליינות הבוז'ולה נובו. צ'ין צ'ין.

מיקבי קווקיולי מגיעים גם שני בקבוקים של מלווזיה. למעשה, מלווזיה הוא זן ענבים והיינות התוססים שמיובאים כעת עשויים מענבי מלווזיה ביאנקה. שניהם לבנים, אחד מהם יבש והשני מתקתק. הבקבוק הפרחוני שלהם נאה ועליז כמו מה שיש בתוכו. אלה יינות פירותיים, היבש בעל פריכות, ניחוחות של אפרסק ואגס ופרחוניות לימונית. אנחנו העדפנו אותו על ה"אמבילה" המתקתק, שגם הוא פרחוני והדרי בטעמים. גם פה מדובר ביינות חסרי גוף כמעט ובעלי סיומת קצרה, אבל הם מרעננים ועושים נעים בגרון. מחירם – 46 שקלים, בהחלט סביר.

בכל זאת אנחנו בעלי חיך שמרני, ולא נזנח את הקאווה חביבתנו. לערב מיוזע במיוחד הלכנו על קאווה "ברוט ריזרבה" (79 ש"ח) של קמפו וייחו (campo Viejo). יבשה מאוד, לימונית ועתירת טעמים. כאן כבר יש גם קצת גוף, ונותר משהו על החיך גם אחרי הלגימה. שיעור האלכוהול בה גבוה יותר – 11.5%, אבל היא עדיין בגדר מרענן קל ומומלצת. בולטת בה ארומה של פירות קיץ – משמשים ואפרסקים וגם תפוח.

אם את יכולים להרשות לעצמכם משהו קצת יותר יקר וחגיגי, לכו על אחד מסוגי הקאווה של קודורניו, שביניהן יש כמה יינות גדולים אמיתיים. בדרך כלל על בקבוק קאווה מורכב ומשובח יותר, בניגוד לכל התוססים שלמעלה, מצוינת שנת הבציר.