אחד המשפטים השגורים ביותר - והמרתיחים ביותר - בביקורות מסעדות הוא "שווה נסיעה מיוחדת". לעולם ישתמשו במילים האלה כשמדברים על מזנון דרכים אטרקטיבי סמוך לנתניה, בר מצוין ברחובות או שווארמה מיתולוגית בחיפה, אבל לעולם לא בביקורת על מסעדה תל אביבית. ההנחה התקשורתית היא שהעולם מתחיל בתל אביב, ומשם גם מגיעים כל קוראי העיתונים (והאינטרנט). האפשרות הקלושה שקורא ירושלמי יפתח עיתון בבוקר ויקרא בתימהון שחומוסייה מקומית שווה נסיעה מיוחדת, בזמן שכדי להגיע אליה הוא בסך הכל צריך לחצות את הכביש, לא נלקחת בחשבון. במקביל, אף אחד לא יכתוב על 'קופי בר' או 'אורקה' ששווה להגיע אליהן מרחוק, אולי גם משום שתל אביב לא אוהבת פולשים מהפריפריה.
ואולי כשמגיעים מהפריפריה, באמת לא שווה לנסוע במיוחד לתל אביב כדי לאכול טוב. ברוב שעות היום צריך לעמוד בפקקים, לחפש חניה או לשלם סכום מופקע, ואז לסבול לעיתים שירות מתנשא ומחירים מופקעים. 'לחם יין', ששוכנת ביהוד, פותרת את הדילמה. הקפה-מסעדה הזה הוא ניסיון מוצלח לחקות מוסדות תל אביביים (שמצדם, מחקים מוסדות אמריקניים), דוגמת ה'קופי בר', 'הבראסרי' או 'קפה נואר': תפריט עשיר ומגוון ועיצוב של ביסטרו כפרי. הבונוס הוא אגלי הזיעה שנחסכים בגישה למקום, שנמצא במרכז מסחרי נגיש וגדוש חניה בקריית סביונים, האחות הצעירה והבורגנית של יהוד. אפשר להגיע ל'לחם יין' כדי ליהנות מארוחת בוקר עשירה, לבחור בתפריט הבריאות במקום, או להתפרע עם ארוחות צהריים וערב עתירות כולסטרול. המחירים בהחלט לא זולים, במיוחד של המנות הראשונות, אבל גודלן בהתאם.
על הבר או בפינה חשוכה
לפתיחה בחרנו בפטריות בגריל ברוטב שמנת (34 ¤) אחת המנות החדשות במסעדה, ובמרק היום, גספצ'ו קר. מהמטבח דווח כי הפטריות חסרות, ובמקומן הזמנו פאטה כבדים (39 ¤), שמוגש עם צנימים וריבת אגסים. הגספצ'ו הגיע עם צלוחיות של שמנת, מלפפונים, פלפלים אדומים, קרוטונים ובצל סגול, והיה חמצמץ וצונן כמתבקש. השילוב בין הפאטה לבין הריבה היה משובח, גם אם גודלה העצום של המנה עייף אותנו קלות לקראת המשך הארוחה.
לעיקריות הזמנו מניפת פילה בקר ופטריות פורטבלו ברוטב פורט וציר בקר (98 ¤), שמוגשת בתוספת פירה, ועוף סאטה - שיפודי חזה בגריל ברוטב חמאת בוטנים וחלב קוקוס (46 ¤). גם המנות האלה היו משביעות רצון וגדולות במיוחד. נקודת התורפה היחידה הייתה הצ'יפס, שהזמנו כתוספת והיה דקיק ותפל בניגוד לפירה, שהיה עשיר בחמאה. את נתחי הפילה הזמנו במידת המדיום המתבקשת, והם אכן הוגשו בצורה הראויה, והיו עסיסיים ולא צמיגיים, בניגוד למנות כה רבות מהז'אנר הזה. גם העוף ברוטב חמאת הבוטנים היה משובח. קינחנו בטארט טאטן בננות (34 ¤), עוד מנה ענקית, שעקב איכותה עשינו כל מאמץ להתגבר עליה, למרות העילפון הקל שאחז בנו.
מעבר לתפריט הגדול, גם מבחינת רמות האינטימיות מציעה 'לחם יין' מספר אפשרויות, שנע בין ישיבה על הבר וצפייה בערוץ הספורט (הפתוח תמידית, בצורה קצת מעיקה) או הסתתרות בפינה חשוכה בחלק השני של המסעדה, מעבר לקיר. אולם בחלוקה הפנימית מסתתרת גם הבעיה העיקרית של המסעדה: במרכזו של הקיר שחוצץ בין אזור העישון לאזור הלא-מעשנים חלון גדול למדי. וכך, אם איתרע מזלך לשבת בצמוד לקיר באיזור ללא-עישון, אתה יכול למצוא עצמך צמוד לשולחן של מעשנים כבדים.
ואם כבר מדברים על עישון, כנראה משיקולים כלכליים הוכרזו ימי שישי בבוקר כימים ללא עישון במסעדה - זהו יומם של המשפחות, ולא של הבליינים על הבר. בשאר הימים, מעניקה 'לחם יין' ללא מעשנים תחושה שהם לא ממש חשובים לה. עד שהמצב ישתנה, כדאי למי שריאותיו יקרות לו להזמין מקום רחוק מהחלון המדובר. למרות זאת, 'לחם יין' שווה נסיעה מיוחדת, גם אם נראה שהיא מסתדרת מצוין עם הקהל המקומי והנאמן שלה.
'לחם יין', דרך החורש 4, קריית סביונים, יהוד, טלפון: 03-6321793/4