מנורה שעושה תיאבון

דניאל חסון (32) מסתמן כאחד מתפוחי האדמה הלוהטים בקרב מעצבי הפנים המקומיים. בארבע השנים האחרונות הוא עובד כמעצב עצמאי, אחרי שהעביר קודם לכן 4 שנות עיצוב אצל קסטיאל. הרזומה שלו כולל בין השאר תשעה סניפים של רשת "קפה קפה", מסעדת "קזנקי" בהרצליה, "פוקסי", "דיזי" ועוד.

"חשוב שהעיצוב יתכתב עם האוכל", אומר חסון, "הרי אתה לא מצפה ממסעדה מעוצבת ומושקעת להגיש סביח, כמו שסביר להניח שלחומוסיה, אני לא אבנה תוכנית עיצוב של מסעדה צרפתית". האמת אני חושב שבלי להתכוון הוא דווקא עלה כאן על קטע. תחשבו על זה: מסעדה עם מפות לבנות ושירות מוקפד שמגישה חומוס? נשמע כמו קונספט, לא?

חסון ממהר לתת לי דוגמה לעיצוב מסעדה שהוא אוהב – "מינה טומיי". "האוכל שם אסיאתי, קל עם טאץ' ניו יורקי. העיצוב גם הוא קל, מרווח, ספייסי, אמנם עם בעיית אקוסטיקה קלה, אבל הוא קולע בעיני בול לאוכל".

ומה עם דוגמה הפוכה? קשה להוציא ממנו אחת, אבל אחרי הפעלת לחץ בלתי מתון הוא נשבר. "טוב, "אדורה" היא דוגמה לשיח לקוי בין העיצוב לאוכל בעיני. השף אבי ביטון הוא גאון באוכל שהוא מוציא מהמטבח, אבל העיצוב של המקום לא מכבד את האוכל. זה מרגיש כאילו העיצוב מפגר ברמתו אחרי האוכל".

מי עוד? גם את העיצוב ב"בנג'מין סיגל" חסון לא ממש אוהב. "שמו שם מיליון דולר והמסעדה צורחת את זה היכן שלא תביט: בפרוות, בנורות המהבהבות, בוידאו ארט על הקיר, אבל האוכל לא עומד ברמה אחת עם הציפיות שהעיצוב יוצר אצלך כסועד". חסון טוען שעיצוב מסעדה יכול להיות מדהים, אבל אם הוא לא תואם את האוכל במקום, הוא לא שווה הרבה.

בין ההתאמות המוצלחות הוא מונה גם את "רפאל" שם לדעתו יש איזון מעולה בין העיצוב לאוכל. "ברפאל האוכל הוא מתוחכם והעיצוב גם הוא מתוחכם ועדין, אבל בשני המקרים, לשמחת כל הצדדים הנוגעים בדבר, אין מדובר בעיצוב ובאוכל שהם מתחכמים יתר על המידה".

מקום נוסף שיש לו דברים טובים לומר עליו הוא "יועזר בר יין". "ביועזר למשל, יש הרבה מעצבים שהיו עושים את הטעות ומנסים לעדן את הפראות של המקום, של המערה בה הוא שוכן. אני חושב שדווקא בגלל שזהו אחד המקומות שמגישים את האוכל הכבד בארץ – אתה יכול להיכנס לשם ביום קיץ חם ולאכול בפנים מנות מהבילות של חורף ולצאת מזה בשלום – טוב עשו שם שהשאירו את העיצוב קצת ניאנדרטלי ולא עידנו אותו, ככה הוא הולך היטב עם האוכל המוגש במקום".

אני מנסה לברר עם חסון, מאילו מחלות עיצוביות נוספות אנחנו סובלים כאן בארץ, ולו אין בעיה להצביע עליהן.

"יש כאן את עניין הז'אנרים כמובן, שהוא נישה שסובלת מעיצוב שחוזר על עצמו ומשעמם אפילו את האוכל עצמו. מסעדה סינית תמיד תהיה מעוצבת עם קירות שחורים, כסאות באדום ופנסים סיניים, גם אם השקיעו בה המון כסף. גם הבראסרי סטייל סובל תמיד מאותו סגנון שהוכתב אצלנו בארץ מעיצוב ניו יורקי, שבתורו הושפע מסגנון הדיינר האמריקאי. בראסרי זה צרפת, לא ניו יורק. את אותה ההשפעה אפשר לראות בלא מעט מסעדות איטלקיות שנפתחו כאן בשנים האחרונות, שנדמה לי שגם עשו סיבוב בניו יורק לפני שנפתחו כאן".

חסון גם שם דגש על הנושא של אקססוריז. "תראה, אלוהים הרי נמצא בפרטים הקטנים: בסכין, במזלג, בצלחת במפה, באגרטל, בוילונות, אפילו בסבוניה בשירותים. מה שקורה הרבה פעמים זה שבעלי מסעדה יביאו מעצב לעבוד על המקום, אבל הם יהיו אלה שיבחרו בסוף את הסכו"ם ואת שאר הפריטים הקטנים המשלימים. בהרבה מהמקרים זה יוצר דיסהרמוניה עיצובית, במקום שהפריטים יתכתבו עם העיצוב הקיים, הם עושים בו שמות. מעצב טוב, ישתדל שלא לתת לזה לקרות".

אני עד למחויבות של חסון להצהרה הזאת, כי בין לבין הוא גוער בבעלים של הקפה בו אנו יושבים ("דיזי") שאותו עיצב, על חטאים קטנים שעוברים על חוקי העיצוב שלו.