לעיתים אני שואל את עצמי איך יכול המין האנושי להתקיים ב-80 אחוזי לחות. כשאני יושב במזגן בבית, אני חושב שזה בכלל ספין יחצני של חזאים מה 80 אחוזי לחות, מה? אנחנו מהלכים במים עד גובה הסנטר? זה נשמע מיתוס בדיוק כמו הקביעה המופרכת בתכלית ש70% אחוז מגופנו הם מים. ואז מזמינים אותי בערב סוף יולי מהביל לטעום בירות, וכל המיתוסים מתחוורים כאמת לאמיתה אני הולך במים עד גובה הסנטר בפאתי נווה צדק, ה70% שלי מוצגים לראווה לכל רואה ומדרגות המסעדה הממוזגת כמותם כמזח לטובע.
אבל אז מזומן לי החסד המושלם 30 האחוזים שליד השולחן, שהם עדיין משקל ניכר, התבקשו להמיר את המים שאבדו בבירה, בליווי קצת קולינריה כדי לשמור על פרופורציות. הפעם שלושה מינים של בירה ניו זילנדית של מבשלת "מונטית'ס, מבשלה מהחוף המערבי של דרום ניו זילנד. זוהי בירה עם מסורת ארוכת שנים, שמיוצרת החל מ-1868, תקופת הבהלה לזהב. היא שרדה כמה גלגולים והיום מיוצרים במבשלה ששה מינים של בירה, ועוד כמה בירות עונתיות. לארץ מיובאים כרגע שלושה סוגים. ביררתי קצת אצל מקורותיי, ומתברר שאכן, בניו זילנד יש למונטית'ס עדת מעריצים פנאטית.
מונטית'ס קלטיק המייצגת הקלילה של האייל הענברי
היבואנים הבטיחו לי נאמנה שבניו זילנד קוראים לה "קלטיק", אף שכותבים celtic. זהו אייל אירי בצבע ענבר נאה עם ראש קצף אוף-ווייט, שנשמר לא רע לאורך השתייה. טעמי הלתת מודגשים, אם כי לא אלימים ובעלי גוון שוקולדי. יש בה נוכחות מרירה של כישות, מודגשת פחות ועיקר מקור המרירות בה הוא הלתת. הגוף בינוני והמרקם חלק, היא מוגזת למדי ותהיה טובה לשתייה קרה מאוד, (6-8 מעלות), אם כי הקירור יפגע מעט בניואנסים של הטעם.
אני יכול להפליג בשבחו של האייל הענברי, שהוא בעיני אחד מפסגות הבירה ומצער אותי שבארץ יש לו קהל מצומצם ביותר, וכמה מותגים כאלה נעלמו זמן קצר אחרי שהופיעו (ע"ע באס אייל). הקלטיק היא מייצגת קלילה של הז'אנר, ובהחלט בירה נחמדה לחובביו. מתאימה לבשרים מעושנים וקרים, אבל תלווה נחמד גם גבינות ומאכלי בצק.
מונטית'ס בלאק לאגר שחור עם מרירות חביבה
לאגר שחור ("שווארצביר"), סגנון לא מאוד נפוץ כאן. צבעה חום-שחור, בעלת קצף כהה קצת יותר ועמיד יותר. בייצורה השתמשו בחמישה סוגים של לתת. היא ריחנית מאוד ויבשה יותר בטעם מאשר בריח עם ארומות של קפה, שוקולד מריר ועולש ועם ניואנס אגוזי. היא אינה כבדה, לא בגוף ולא בטעמים ומרירה באופן חביב, בלי המתיקות האופיינית של לאגרים מסוגה. נוכחות הכישות מודגשת יותר בבירה הזו. הייתי אומר שזו בירה שחורה למי שנרתע מעט מהכבדות של "מרפיס" ו"גינס", בגלל הגוף הקל יותר והמרירות המתונה. עוד בירה חביבה בהחלט, מתאימה למאכלי ים, תבשילי קדירה ובשרים צלויים, ואפשר לנסות גם עם קינוחי שוקולד.
מונטית'ס רדלר המרעננת האידיאלית לצד החומוסטחינה
אני מודה, לא הקטע שלי בירות עם לימון, אבל ככזאת, גוון הליים המודגש של ה"רדלר" הוא דווקא נעים. היא קלה לשתייה למרות היותה כהילה. צבעה צהבהב בהיר, מוגזת בנדיבות (אולי קצת מופרזת), עם קצף קטיפתי. יש בה טעם כישות מודגש עם גוון של עשבים והמון לימון וליים. היא בעלת גוף קל ומותירה משהו מבושם על החיך. אין בה כמעט מרירות, אפילו מתיקות קלה. מרעננת, זו המילה, ואני אישית הייתי מגיש אותה לא רק עם סלטי ירקות, אלא ליד המנגל, החומוסטחינה, ובשביל לשטוף את החריף יחד עם החום. מרעננת אמרתי? אז השתייה לא הפכה אותי לחסיד בירות בטעמים, אבל אם אתם כן, זו אופציה מצוינת.
המחיר המומלץ לשלושת הבירות של "מונטית'ס" הוא 12-14 ש"ח לבקבוק. הן ממותגות קצת מעל לבירות המאקרו בחנויות, ובצדק כי הן גם עשויות בשימת לב רבה יותר ומפגינות יותר איכות. עדיין, הייתי מעדיף אישית לשלם 12 ש"ח על 14, כדי להרגיש שקיבלתי תמורה ראויה לכספי (וגם משום שכשמשלימים 70 אחוז ממשקל הגוף בבירה, ההבדל משמעותי). הבירות משווקות בחנויות אלכוהול מובחרות, במסעדות ובברים מתמחים.