פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רק אל תהיה לנו סנוב עכשיו

      כששי אילן קיבל הזמנה לטעום את הרקנאטי ספיישל רזרב בביתו של הרקנאטי עצמו – לא עלה בדעתו לסרב. חרד ונרגש הוא הצטייד בקולגות הנכונים ותרגל מינגלינג חינני. והיין? פשוט תצטרכו לקרוא

      תראו מה נהיה ממני. הייתי לוגם צנוע ומבויש שמביא בקבוק הביתה בחרדת קודש, שם אותו לפני החברים, מקשיב להגיגיהם ורושם (ע"ע המועצה הקטנה מטוריי הקודמים). עכשיו אני בין הקרואים בחצרות הנאות של בעלי היקבים. ההשקה של "רקנאטי ספיישל רזרב 2004" נערכה בביתו של לני רקנאטי, שהוא לכשעצמו עניין לכתבה, אבל אותה יכתבו עיתונאים עם מומחיות אחרת. וכשמר רקנאטי מזמין הביתה, מובטח לכם שתא כתבי האלכוהול והקולינריה יתייצב אחר כבוד ואני ביניהם.

      אבל כמי שהגינונים המקובלים בחצרות החברה הגבוהה זרים לו, ושבקיא יותר בצ'פחות ובצעקות לתוך מגפונים - שמחתי כשצצה לי ישועה בדמות קולגה וקולג. השניים, זוג צעיר, נאה ונמרץ הם חברים אישיים של הרקנאטי, והבטיחו לעשות את כל העניין רך יותר מבחינתי. בתמורה, הבטחתי להסביר להם מה הם שותים ואיך לעשות את זה. הקולגה נכנסה בקלילות לשמלת קוקטיילים טוויגית והקולג בא מהבית עם עניבת פרפר וחולצה לבנה (שנשארה נקייה כל הערב. לי הייתה פעם חולצה לבנה נקייה).

      מיד כשהגענו הדביקו לנו את ה"שרדונה 2006" החדש של היקב.ללגום אותו מצונן היטב בחצר הנאה העלה במוחי תמונות של כילות מתנופפות מעל סוכה בבוסתן בשעת בין ערביים בסרט "ימים ברקיע" או לחלופין של המסיבות העליזות של "גטסבי הגדול". אני מיד נכנסתי לתפקיד הפדגוגי, ערבלתי היטב בכוס ושאפתי מלוא ראותיי. פרי טרופי, ניחוח של וניל, אמרתי, ספק לעצמי. הקולגים עשו כמוני אבל היו קצת ספקניים לגבי ההתרשמות. הראיתי להם מה עושים עם הלשון ואיך מגלגלים את היין בחלל הפה. שאלתי אותם על החמאתיות והאננס המתנפלים על החיך. הם הנהנו בסלחנות. "חמיצות טובה? מרענן? קצת לימוני?" ניסיתי בכל כוחי. פה הם התחברו קצת. על אזכור הניואנס של הקוקוס, המינרליות ומעט גיר בסיום ויתרתי.

      מינגלינג עם לואיס פסקו

      אחר כך, במינגלינג תפסתי את לואיס פסקו, היינן שמעבר להיותו מוכשר מאוד בתחומו, הוא גם אדם נגיש ואיש שיחה עליז. כן, הוא אמר, הפירותיות והחמיצות בולטות הפעם. הענבים נבצרו לפני שהגיעו להבשלה מלאה, שלא כמו יינות השרדונה הקודמים שעשה היקב, והוא עדיין צעיר וזקוק לכמה חודשים בבקבוק כדי להגיע לשיאו. עם זאת, הוא יוכל להתיישן קצת, אפשר יהיה לטעום ממנו גם בשנה הבאה. ניכר שפסקו גאה ביין, ובצדק. יש לו גוף, יש לו עושר של טעמי פירות ומצד שני לא נעדרים ממנו טעמי העץ והחמאה. שרדונה מעניין וטוב מאוד ונפלא יחד עם אוכל.

      התיישבנו לשולחנות, אני לחרדתי באותו שולחן של בעלבית, אבל כשבינינו חוצצים הקולגים. לכוסות נמזג כוכב הערב, "רקנאטי ספיישל רזרב 2004". הקולג אמר שהוא אוהב "יינות כבדים". שאיפה אחת הספיקה כדי להבהיר שהוא לא יתאכזב. ריח של פירות שחורים ותבלינים וקצת ניחוח של חבית הבטיח וקיים טעם גדול של פירות שחורים עם טאניות קטיפתית נדיבה. שאלתי את הבחור עם היין מספיק כבד לו. "כן", הוא ענה, אבל הוא וזוגתו למרות המראה הנהנתני שלהם הצהירו שהם "לא שותים יותר מדי ואף פעם לא משתכרים". איזה בזבוז, חשבתי לעצמי והצבעתי על המרקקה שעמדה באמצע השולחן.

      הקולג תפס אותה בחמדה ורוקן מלוא הפה יין משובח. באמת יין מענג (תערובת של 92 אחוז קברנה והשאר מרלו), מתפתח בכוס ומגלה מעט טבק ואפילו שוקולד. היין החמיא מאוד לבשרים המשובחים שהעתיר על השולחן איש הגריל המצטיין. הוא נגיש אבל בתחילת דרכו, מומלץ לשמור שנה-שנתיים ואפשר להחזיק לפחות חמש.

      אמרתי לפסקו, היינן המחונן, שהתרשמתי מהמוצקות של היין לאורך השתייה ומן המבנה הטוב שלו. "מוטב שהוא יהיה כזה, במחיר שלו", הוא אמר בכנות. 160 שקלים הוא הסכום, ולטעמי הוא שווה את הזה. שתיתי את היין שוב בקרב ידידיי ונוכחתי שחצרו של רקנאטי לא עלתה לי לראש והרושם הראשון שלי היה נכון – יין טוב מאוד פלוס.

      הקולגים היו צריכים להספיק לראות את מטר המטאורים השנתי שלהם, אבל אני את המטאור שלי כבר ראיתי באותו ערב. לא רציתי לעשות להם בושות, לכן נמנעתי מלפזם בדרכי החוצה את "לו הייתי רוטשילד", למרות שיכולתי להגיד שאני מתכוון לרוטשילד מהיקב ולא מהבנק.