שנה וקצת חגג לא מזמן 'בנג'מין סיגל' ונדמה שהרעש המתוקשר שליווה את פתיחת המסעדה בבניין האופרה התפוגג לאטו ונדם. בפתיחה חלקו לה הרבה מחמאות על העיצוב וקצת פחות על האוכל. באופן אישי אני חייב להודות שבשלוש ההזדמנויות שסעדתי בה בשנה הזו לא הצלחתי באמת לתהות על קנקנה. בפעם הראשונה העיצוב עשה לי כל כך נעים בבטן שלא ממש היה אכפת לי מה אני אוכל. ביקור נוסף הוריד אותי לקרקע עם אנטי-קליימקס מהביקור הראשון. ובפעם השלישית, קצת אחרי סיבוב מסעדות קצר במוסקבה, היה נדמה לי שנקלעתי למקום של אוליגרכים, עם הברקות קטנות של אוכל לצד תפריט שפשוט לא הצליח באמת להתרומם.
רק אחרי ריאיון עם מעצב הפנים דניאל חסון הצלחתי להבין טוב יותר מה קורה או לא ממש קורה, במקום החמקמק הזה. חסון טען אז, ובמידה רבה של צדק, שהאוכל בבנג'מין סיגל מפגר אחרי העיצוב. שהעיצוב תופס את הבמה המרכזית במקום והאוכל פשוט לא מצליח להגיע לאותה רמה. אולי זאת בדיוק הסיבה שבגללה החליטו בעלי הבנג'מין, חיה וצביקה שיחור, להחליף את השף במקום ולהנחית במטבחה כישרון צעיר, שיחבוט היטב בתפריט ויוביל מהלך ריענון כולל.
מקומות מהסוג של בנג'מין סיגל גורמים לך לתהות מה עובד ומה לא עובד בעולם הקולינריה הישראלי. העיצוב, כבר אמרנו, כובש. המסעדה שקרויה על שם הגנגסטר היהודי שהפך את לאס וגאס לבירת הימורים, עוצבה ברוח נהנתנית של מלונות הפאר בעיר האורות האמריקנית: מראות נוצצות, נברשות קריסטל, עץ מהגוני צבוע שחור, ספות מעור דמוי תנין, פליז, זהב וכסף.
לתפאורה הזאת בסופו של יום, יש תפקיד אחד לתמוך באוכל. הייתי מצפה להיכנס למקום כמו הבנג'מין ולמצוא אותו מלא בכל ערב, אלא שבכל הפעמים שביקרתי שם הוא עמד לפחות חצי ריק.
למה? אולי דווקא בגלל המיקום על מפגש הרחובות הרברט סמואל-אלנבי, אזור שנראה לפרקים כמו מתנ"ס נוער ארצי שמושך אליו זינוקים למזרקה וחבורות שמתגודדות בין הטיילת לסחי של אלנבי. אולי זה בעצם בגלל שבנג'מין ממוקמת בתוך קניון קטן ומוזר שאף אחד לא מצליח בדיוק להבין מי קהל היעד שלו? או אולי, זה כי במבט ראשון כל הפאר הזה בעיצוב המסעדה משיג תפקיד הפוך ומרתיע?
מי שלא נרתע מרוויח. לנעליו של השף הקודם אלרן גולדשטיין, נכנס ליאון ויניקוב. הוא רק בן 24 אבל כבר הספיק לצבור קילומטראז' מרשים: כבר בגיל 14 התחיל לשקשק במחבתות ובסירים של הילטון בתל אביב ובתפקידו האחרון שימש כיד ימינו של שף אבי קונפורטי ב"צ'מיצ'נגה" וסייע לו גם בהקמת "צפרה".
וינקוב השאיר חלק מהמנות של קודמו כמו תבשיל כתף עגל וכבש במרלו, פורט ומח עצם (108 ¤), שרימפס על עוגת חצילים וטחינה אסיאתית (49 ¤) ואת סלט הקיסר (58 ¤), אבל בעיניי שתי הבחירות הראשונות הן דווקא מהחלשות שיש למסעדה להציע. התבשיל הוא מנה כבדה בעליל, הביצוע שלו רחוק מלהיות מרשים ואין בכלל טעם להתעסק עם מנה כזאת לפני בוא החורף. גם השרימפס בחצילים היא מנת פיוז'ן שפשוט לא מתחברת החצילים נהדרים, השרימפס מצוין וביחד וכשמרכיבים אותם נשאר בפה טעם חולי ולא ברור.
עם זאת, ויניקוב הכניס כמה מנות הרפתקניות: קרפצ'ו פילה בקר בבורבון, משמש, צ'ילי ועשבי תבלין (49 ¤), רביולי מסקרפונה וכמהין מצוין ברוטב שמפניה, עגבניות מיובשות ושמן כמהין (44 ¤); וגולת הכותרת המבורגר מבשר עגל טרי שמוגש עם קרם בלו צ'יז (במקום קטשופ ומיונז) על פרוסות בריוש ופורטובלו (72 ¤). זוהי ללא ספק מנה נפלאה שעשויה להכניס את ויניקוב לפנתיאון המנות שעשו מסעדות. מה שבטוח, זו מנה שמביטה לעיצוב של בנג'מין סיגל בעיניים והופכת אותו ללא יותר מתפאורה.