פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם כבר ללמוד בישול צרפתי, למה לא באנגליה: יעל עמית מגשימה את החלום

      יעל עמית, בת 30, עזבה משרה נחשקת במשרד פרסום לטובת לימודי קונדיטוריה ב'קורדון בלו' בלונדון. מדי שבוע היא תכתוב כאן על הלימודים במוסד הנחשב, והפעם איך בכלל קרה כל הטירוף הזה

      הכל התחיל מזה שבמקום לחכות לגיל 30 כדי להתמוטט נפשית, החלטתי לעבור את המשבר שנה קודם. בגיל 29 אחרי שלוש וחצי שנים של עבודה במשרד פרסום, החלטתי יום אחד שזהו. מספיק. אני, את המסלול שקבעתי לעצמי לא יכולה להמשיך.

      זה קרה בסוף שבוע אחד אחרי יום שישי טיפוסי של קפה ועיתון בשדרות בן גוריון. זה התחיל לבעבע בי כמה ימים קודם לכן ושוטטות של שעות בשדרה גרמה לי פשוט להבין שאני לא בעניין שהחיים שלי ימשיכו ככה. כן, העבודה שלי מעניינת ואני יכולה להתקדם בה, אבל היי, זה החלום שלי?

      ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מאלה שהתלוננו על העבודה הקשה "בביצת הפרסום", על השעות הארוכות, המשכורת, התובענות, הדיוק והשאיפה לשלמות. ידעתי מהרגע הראשון למה נכנסתי והפקתי מזה המון. גם לא הייתי בסוג של "חיפוש עצמי" או "בין לבין", פשוט משהו אחר התחיל לדגדג לי בין האצבעות, החלום. הבנתי שהגיע הזמן להפסיק להיות פסיבית, הצד החזק שלי בחיי, ולהתחיל להיות אקטיבית ולעשות משהו עם החיים שלי. אחרי חיטוט בקרביים שארך כמעט כל השבת, בפעם הראשונה, העזתי לקרוא לילד בשמו - אני רוצה לבשל.

      זו לא הייתה לי הפתעה גמורה. כל החיים שלי התעסקתי באוכל. המוטו שלי כבר הרבה זמן הוא שאם כבני אדם אנחנו צריכים לאכול ו"לבזבז קלוריות" אז עדיף לבזבז אותם על אוכל טעים. ואם ממילא מה שאני עושה אחרי 12 שעות עבודה במשרד הוא להירגע ולבשל במטבח אז אולי עדיף להפוך את ההירגעות הזו למקצוע?

      בחזרה לחיים הסטודנטיאלים

      אז את החלום מצאתי, עכשיו הגיע השלב הקשה באמת, איך מתחילים להגשים אותו? כמו כל אישה טיפוסית אני אוהבת להאכיל ופחות לאכול – שאחרים ישמינו, למה אני? אבל גם אם ידעתי לבשל אוכל ביתי, ואהבתי לעשות ניסויים על אוכל וטעמים, נשארה השאלה מי ייקח אותי, בגיל 29 בלי שום ניסיון או רקע מקצועי, לעבוד בתחום. חוץ מזה, אי אפשר להתעלם מזה שעם כל הכבוד לחלום - גיל 29 זה קצת מאוחר בשביל להתחיל משהו חדש, במיוחד בעסקי המזון.

      בשלב ראשון התפטרתי מהעבודה, כי קצת קשה לחשוב על משהו חדש כשאת נמצאת בתוך עשייה תובענית של משהו אחר. הבוסים שלי דווקא תמכו בי ופרגנו על ההחלטה (דבר שהוא ממש לא טריוויאלי בעולם הפרסום), המשפחה הגרעינית הרימה גבה, אבל הם כבר התרגלו לשיגעונות שלי, החברים רק שמחו שאאכיל אותם בעתיד יותר והחבר, כמובן שתמך (וחסר לו שלא).

      חודש מרגע שהתקבלה ההחלטה הגורלית, מצאתי את עצמי מובטלת בדירה בתל אביב מתחבטת בשאלה מה עושים עם חלום מצד אחד ומובטלות נעימה בתל אביב מצד שני?

      לשמחתי יכולתי לאפשר לעצמי בתור התחלה חודשיים של מנוחה כדי להתאפס על עצמי. נסיעה ללונדון וחודש בארגנטינה פלוס הרבה קפה ושוטטות ברחובות תל אביב סגרו את הפינה הזו. במקביל התחלתי לעבוד במטבח, בקייטרינג פרטי כדי להתחיל להרגיש את המקצוע דרך הידיים והרגליים. אבל עדיין משהו היה לי חסר, הרגשתי שאני צריכה לקבל את הבסיס במקום אחר. וככה בגיל 30 החלטתי לחזור לחיים הסטודנטיאלים העליזים, רק שהפעם במקום סטודנטית לתקשורת וספרות בירושלים – החלטתי לנסוע ללמוד בישול בלונדון במה שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתחום - הקורדון בלו (Le Cordon Bleu), כי אם כבר ללמוד בישול צרפתי אז למה לא באנגלית?

      הרגשתי שהחיים מתחילים להיראות טוב יותר.

      * בטור הבא: למה החלטתי ללמוד דווקא קונדיטוריה ואיך עוזבים את הביצה הקטנה והחמימה בתל אביב ועוברים ללונדון - עיר השמים האפורים.