לנשום בזהירות: כללי ההיגיינה של קורדון בלו יצילו גם אתכם

בימים שיבנה עוד לא הייתה "עיר האורות", ואני רק בת 16, מקומות הבילוי היחידים בעיר הסתכמו בבורגר ראנץ', ב"רחוב הנגב" (הרחוב הראשי שכולם היו מתאספים בו עד לשעות הקטנות ומחכים שהשכנים יקראו למשטרה ויעיפו אותם משם) ובמפעל של גלידת "בן אנד ג'ריס" והחנות שלידו – שהיו מבחינתי גולת הכותרת. הייתי הולכת עם חברים חצי שעה ברגל לאורך הפרדס (היום שטח בנייה), ומגיעה בסופו של דבר לתחנת הדלק. שם בקצה התחנה חיכתה לי החנות. באושר עילאי הייתי מזמינה "פיינט" של חצי ליטר גלידה שכלל שבעה טעמים (דגש על חמאת בוטנים שהיה הפייבוריט שלי וכנראה רק שלי, כי מאז הוא ירד מהמדפים) אוכלת הכל וחוזרת הביתה עם תחושת בחילה קלה.

כשראיתי השבוע בלוח השיעורים ב'קורדון בלו' שיש לנו שיעור על גלידה חיוך ענק נמרח לי על הפרצוף. לא עניין אותי שמדובר בשעת ערב מאוחרת, שבחוץ קור כלבים ושבלונדון ממילא כל דבר שאוכלים בחוץ הופך לסוג של גלידה. חולשה זו חולשה.

רבע שעה אחרי תחילת השיעור החיוך שלי נמחק. השף כריסטוף, מהשבוע שעבר, המשיך בהומור הסרקסטי שלו, הניח על השולחן מכונת גלידה מקצועית ואמר: "אה, היום נכין גלידה. אני לא מתכוון להקריא לכם את ההיסטוריה של הגלידה לא באנגלית ולא בצרפתית, את זה אתם צריכים לקרוא לבד מהדפים שחילקנו לכם. וול (ובכן), נשים שמנת, חלב וסוכר נחמם קצת הופ לה נערבב, ובסוף נשפוך הכל במכונה פוף בי די בם בום – גלידה. אה, גלידה אי אפשר לעשות בבית חייבים מכונה. אלא אם כן יש לכם פריזר מאוד גדול שאתם יכולים לשבת בו כל הלילה ולערבב ידנית את התערובת". לרגע חשבתי אם להתפרץ ולענות לו שעם הקור של לונדון, אפשר פשוט לשבת בחוץ עם סיר גדול ולערבב אבל העדפתי לשתוק ולא לזכות בתשובה סרקסטית בחזרה.

לרגע אחד חשבתי שזה דווקא רעיון לא רע לקנות מכונה, אבל אז טרח השף לציין שהמכונה המקצועית הכי זולה עולה 300-500 פאונד והוסיף בחיוך: "אבל היא תישאר אתכם לנצח". אני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל אני לא חושבת שהנכדים שלי יקבלו בברכה כזאת ירושה.

מיותר לציין שבשלב זה של השיעור שום שריד של חיוך כבר לא נשאר לי על הפרצוף. אמרתי יפה ביי ביי לחלום של אספקה בלתי מוגבלת של גלידה ביתית והתחלתי לחשוב על תחליפים לונדוניים לגלידת 'אייסברג' האהובה בת"א. אבל אז כריסטוף התחיל להסביר לנו עד כמה גלידה יכולה להיות מסוכנת בגלל הביצים החיות ששמים בה והסכנה לסלמונלה.
נו, אם היה לי חשק לאיזו שהיא גלידה עכשיו הוא עבר לי לגמרי וגם הזכיר לי את ההרצאה ומבחן ההיגיינה שעשיתי לפני שבועיים.

באותה שבת ישבנו במשך שבע שעות. שני ישראלים, אני ויקי, סטודנט תורכי ועוד שמונה סטודנטיות מהמזרח הרחוק (צר לי אבל אני לא יודעת להגות את שמן) בכיתת ה"מוגבלים" - אלה שלא יודעים אנגלית. בשפה מאוד אטית הסבירו לנו על כל בקטריה ובקטריה שקיימת בעולם הזה, איך להימנע מזיהום ומהי הטמפרטורה הרצויה לבישול עוף, בשר וביצים. הסבירו לנו כמה חשוב לשטוף ידיים (כמה מפתיע, בעיקר אחרי השירותים), להיזהר ו"לא לירוק" באוכל וגם לא להתעטש עליו. המסקנה הייתה שאם אפשר, עדיף לא לנשום בזמן שמבשלים ולשטוף ידיים במשך כל עבודת ההכנה.

האמת, מזל שהאנגלית הייתה קלה כי יקי, התורכי ואני "שכחנו את המילון בבית". לעומתנו הסטודנטיות המזרח רחוקיות תקתקו במשך כל השיעור על המילונים מהטכנולוגיה החדישה ביותר והצליחו להבין מה זה בקטריה ומה זה לשטוף ידיים.

ואפרופו שפה, הלימודים בקורדון גרמו לי להצטער שלא למדתי צרפתית (אני מאלה שלמדו ערבית בבית הספר). חלק מהשפים שמלמדים אותנו קונדיטוריה הם צרפתים. לא משנה שקשה להבין את האנגלית שלהם, הייתי שמחה לדעת מה הם אומרים כשהם ממלמלים לעצמם בצרפתית. חוץ מזה, חצי משמות המתכונים הם בצרפתית והלוואי והייתי מצליחה לבטא אותם כראוי או לפחות לזכור אותם. אבל הסיבה העיקרית שהייתי רוצה לדעת צרפתית היא כי כל פעם שאני שואלת אחד מהשפים איפה אפשר להשיג מוצרים בלונדון בשביל להכין את מה שאנחנו לומדים בבית, הם מפנים אותי לצרפת.

קמח טוב אפשר למצוא רק בצרפת, גבינה טובה יש רק בצרפת, קונדיטוריה טובה אי אפשר למצוא בלונדון אלא רק בצרפת, השיטות הכי טובות לאפייה ולבישול מקורן בצרפת. בקיצור אני צריכה לנסוע לצרפת (ופלא אחר כך שטוענים שהצרפתים לא אוהבים אף אחד חוץ מאת עצמם).

אבל נעזוב את פלאי הטכנולוגיה המילונית ואת הבקטריות ונחזור ללונדון לשיעור גלידה. ובכן, כשהייאוש כמעט השתלט עליי לחלוטין אמר כריסטוף משהו שהצליח להחזיר את החיוך לפניי. "גלידה נעשית בין השאר באמצעות ערבוב מתמיד של חומרים בטמפרטורה מאוד נמוכה תוך כדי הכנסת אוויר... מה שאומר שבעצם מוכרים לנו אוויר. מה שאומר שאפשר לעשות מזה הרבה כסף". מה שאומר מבחינתי שהאיש ברחוב סומסום שמכר לנו אוויר ידע מה הוא עושה...