"לא תאמיני מה אמא שלך מבשלת לנו היום". ככה נפתחה ביום שישי שיחת הטלפון היומית עם ההורים שלי (מודה, אני ילדה של אמא ואבא). רציתי לענות לאבא שבטח איזה "עוף טוב", כי אמא שלי הגדירה מחדש את המושג "עוף טוב", אצלה יש תמיד עוף ותמיד טוב. אבל הוא מיהר להפתיע ואמר: "אמא שלך עושה לנו היום חריימה, את יודעת מה זה חריימה?".
לא היה לי נעים לומר לו שנראה לי שאני התיידדתי עם החריימה, הרבה לפני שהם גילו את הדגים החריפים האלה ופשוט הרמתי גבה מבעד לטלפון ואמרתי "ברור שאני יודעת". ואז תהיתי לעצמי מה פתאום חריימה. האם זה ניסיון לחזור למקורות שאין לנו? כי המשפחה שלי מורכבת משלל עדות אשכנז (חוץ מה 1/64 פרסיות שהתגלגל אלינו כפי שהזכרתי כבר באחד מהטורים). ובעצם, למה לא חריימה?! מה רע בלאמץ מסורת, גם אם היא לא שלנו?
ואם כבר מסורת, אז השבוע האחרון בלימודים ב'קורדון בלו' היה בסימן חזרה למקורות. בית הספר דוגל בלימוד מקורות הבישול הצרפתי תוך הסתכלות קדימה והסתגלות לקידמה והשבוע, היה פחות קידמה ויותר מסורת. בסוף השבוע כשפתחתי את המקרר בביתי, נחו להן בשלווה על המדפים שלוש עוגות קצפת מסורתיות. אליהן הצטרף פאי לימון, אולי מסורתי פחות, אבל כזה שיועד לחבר שלי, שזו הסטייה שלו. מבחינתו הקורס השתלם ברגע שלמדתי לעשות פאי לימון כמו שצריך.
זיכרונות מהיער השחור
מסורת נקשרת בזיכרונות, ואצלי עוגות מסורתיות או לא הן זיכרון ילדות של ימי הולדת בהן תמיד ביקשתי (וקיבלתי) עוגה יפה עם קומות. החלום שלי של עוגות ספוג בנויות שכבות שכבות וביניהן קרם שוקולד וקצפת כמו למשל עוגת ה"יער השחור", "עוגת קרם חמאה צרפתית", עוגת "זאכר" ועוגות קצפת עם הרבה שוקולד - נגמר תמיד במוסר השכל שעד שהתבגרתי לא רציתי להפנים. המשותף לכל העוגות האלה היה שהן תמיד נראו מאוד מפתות אבל אחרי כמה ביסים מתחשק יותר לזרוק אותן למישהו על הפרצוף כמו בבדיחה משומשת מאיזה סיטקום דהוי. עבורי בכל מקרה, העוגות האלה הן לא סתם עוגות ימי הולדת, אלא הן מזכירות את ההתאהבות הראשונה שלי במתוקים. ומה אני אגיד לכם למרות הגשמת החלום המתוק, לא קל להכין עוגת שכבות.
וכשלומדים ב'קורדון בלו' איך להכין עוגות מסורתיות אז ברור ששיטות ההכנה גם הן צריכות להיות לפי מיטב המסורת. חס וחלילה שנשתמש במכשור לערבול הבצק או המרנג. וכך, הפשלתי שרוולים, הפעלתי שרירים ובמשך חצי שעה ערבבתי חומרים. הקצפתי חלמונים עם סוכר על בן מארי, הקצפתי חלבונים עם סוכר למרנג, מה לא הקצפתי. בשלב מסוים, איבדתי תחושה בידיים וגם התחלתי להזיע, מה שסתר לגמרי את אפס המעלות בחוץ. השף שעמד לצדנו לא עזר והסתפק בלמדוד לנו זמנים על כל הקצפה והקצפה, תוך אמירה חוזרת ונשנית שבמבחן הסופי של הקורס (שהולך ומתקרב לו בצעדי ענק) הם מודדים זמנים, ועם קצב שכזה כבר היינו נכשלים מזמן.
כשהגענו לשלב הכנת קרמים למילויים הבנתי שלא סתם עבר זמנן של עוגות הקצפת. בעידן של אוכל בריאותי אין מקום לכל כך הרבה שוקולד, חמאה ושמנת שנכנסים לתוך עוגה אחת. אני גם לא בטוחה שהיא באמת שווה את סתימת העורקים שהיא מביאה.
שלב הקישוטים היה כבר הרבה יותר מעניין, ולראשונה בחיי הרגשתי יצירתית. יצרתי לעצמי את עוגת החלומות שתמיד רציתי ולא בחלתי בשום מניפולציות של שוקולד בצורות שונות, קרמים וקצפת כדי ליצור עוגה שלא תבייש אף חגיגת יום הולדת.
ביום שבת, התקשרתי לשמוע עדכונים על החריימה שאמא הכינה. אחותי אמרה "שיצא טעים רק לא מספיק חריף" ובאותה נשימה הוסיפה שהיא לא בטוחה שהמשפחה שלי הייתה עומדת במשהו חריף יותר. אני מצדי כבר תכננתי את ארוחת השבת שתכלול איזה "עוף טוב" ומן הסתם תסתיים באחת מעוגות הקצפת שבמקרר. ארבע עוגות קצפת בבית קטן אחד, זה ייגמר במלחמת אוכל או שאני הוזה?