המקום להיתקע עם כוסברה בשיניים

בנמל יפו, הושק היום מרכז עמותת "נא לגעת", שמעבר להיותו יזמה חברתית-אמנותית מקסימה וייחודית - החדשות הקולינריות הן שהחל משבוע הבא יפעלו במקום מסעדה בחושך מוחלט בשם "בלק אאוט" שהשירות בה ניתן ע"י מלצרים עיוורים, ובית הקפה "קפיש" בו המלצרים חירשים-אילמים. את התפריטים הכשרים והחלביים של שני המקומות בנה השף ניר צוק.

כשנכנסים לבניין היפה והמשופץ של "נא לגעת" לא עולה לראש המחשבה שזהו מקום שמרכז פעילות של אנשים עם מוגבלויות. תקראו לי שמרנית, אבל האסוציאציה שלי למקומות כאלה היא לא תמיד נעימה. מרכז "נא לגעת" לעומת זאת, אסתטי ומזמין ומציע מעל הכל חוויה חושית-אמנותית ממדרגה ראשונה. הלב הפועם של המקום הוא תיאטרון של שחקנים חירשים-עיוורים שהמרכז משמש לו בית אחרי 5 שנות פעילות מוצלחות בארץ ובעולם. בקבוצת התיאטרון פועלים אנשים הלוקים בתסמונת אשר (חירשות מלידה ועיוורון שמתפתח בהדרגה) שהעלו את המופע "אור שומעים בזיג זג" בבימויה של עדינה טל.

ההצלחה האדירה של המופע הובילה לפתיחת מרכז תרבותי שישמש במה קבועה לאנשים שיש להם מה לתת, ולא תמיד מקבלים את ההזדמנות. בימים אלה הם מעלים מופע חדש "לא על הלחם לבדו" שסובב סביב הכנת לחם על הבמה משלב הבצק ועד לשלב האפייה ומפעים בזכות עצמו.

עמותת "נא לגעת", שמפעילה את המקום, בניהולה של עדינה טל (שמשמשת כמנהלת האמנותית) וערן גור, מעסיקה 40 עובדים חירשים ועיוורים, כולל תנאים וקרן פנסיה והמקום פועל ללא כוונות רווח.

מסעדת "בלק אאוט" פועלת בקונספט שכבר קיים בשוויץ, פריז, ציריך ולונדון. הקטע הוא שאוכלים ארוחת גורמה בחושך מוחלט. את המנות בוחרים כבר בכניסה והמחיר הוא אחיד - ב- 140 ש"ח מקבלים אפריטיף, ראשונה, עיקרית, קינוח וקפה. אבל אפשר גם ללכת על מסלול הנועזים: תפריט הפתעה חווייתי (לא מהתפריט) שרק ביציאה מהמסעדה, אם תרצו, יחשפו בפניכם מה אכלתם.

אני הלכתי על תפריט ההפתעה. מונחית ע"י דבורה, מלצרית עיוורת שהובילה אותי כשידיי על כתפיה, נכנסתי לחשיכה טוטאלית, בלי אף הבזק אור. אם חשבתם להימלט לאורו הניאוני של הסלולרי שלכם, זה לא יקרה. הוא והתיק שלכם נשארים בלוקר בחוץ. החוויה הראשונית גרמה לי הלם מוחלט, שונה מכל דבר שדמיינתי. כמו שאומרים על לידה - שום דבר לא מכין אותך לזה.

התיישבתי במה שהרגיש כמו פינה, ומיד מצאתי מפלט במנה הראשונה שהוגשה לי. בלוטות הטעם תפקדו כרגיל גם בלי לראות את הטקסטורה, חשתי אותה בעדינות לא מכוונת באצבעות. אמנם לא ניחשתי שהיו אלה כדורי ריזוטו ממולאים באנשובי, אבל הרגשתי עושר טעמים, כשכל תבלין וירק תרמו להרמוניה וביססו נוכחות עצמאית.

בסיום המנה הרגשתי קצת כמו בוואקום, מלחיץ ומעיק. הסאונד נשמע פתאום בפרספקטיבה, לפעמים רחוק ולפעמים קרוב, ומוזיקת האולדיז והג'אז לצד שקשוק הכלים והקולות האנושיים בחושך, יצרו לפרקים אווירה של חלום. העובדה שבאתי בגפי הקשתה גם היא.

לא רחוק ממני ישב בחור שהגיע גם הוא לבדו והתלונן בצחוק על כך שהוא צריך לדבר עם עצמו. כמעט התפתיתי לפתוח בשיחה ספונטנית, אבל בסוף פשוט האזנתי לשיחות הסובבים אותי, נינוחים ומחויכים, מרשה לעצמי לצחוק בקול רם מהבדיחות שלהם, כי בחסות החשיכה נוצרים חוקים חברתיים אחרים ומתבססת מין אווירת שיתוף קולית-חברתית. השיחות התחילו בהערות על הסיטואציה הלא שגרתית שזורות בהרבה הומור שחור והתגלגלו במשך הזמן לשיחות שגרה של רכילות וענייני היום.

העלטה, מסתבר, מפרגנת שחרור מוחלט, וסביבי נזרקו תדיר משפטים כמו "אפשר להתפשט" או "אפשר לרקוד על השולחן". פה לא מתעסקים בעיצוב, בגודל, במראה של האנשים שלידך ובכוסברה בין השיניים.

אחרי שהמזלג בא אל פי ריק מדי פעם וכוסות המים והשרדונה שלי השיקו בלי כוונה לחיים, את המנה העיקרית, פילה מוסר (ניחשתי נכון!) על מצע תפוחי אדמה, כבר אכלתי עם האצבעות, מלקקת וממששת מדי פעם את הצלחת לבדוק מה נשאר. היה טיפה מלוח אבל מאוד טעים. שמתי לב שכמו בכל מסעדה, גם פה האורחים לא מוותרים על דקדוק וקפדנות לגבי מה שהם מכניסים לפה. מישהי ביקשה להחליף את הכוס כי היא מלוכלכת ("מיששתי", שמעתי אותה אומרת), אחרת העירה באגביות למלצר שטעים לה, אבל הרוקפור מאד דומיננטי בטמפורה והתפוחים לא כל כך מורגשים.

המנות שהגיעו לשולחני הרגישו בגודל מדויק, אבל סועדת אחרת שאלה את המלצר "רגע, למה הוא קיבל מנה גדולה משלי?". כשנשאלה איך היא יודעת, ענתה בנונשלנטיות מבודחת "הוא לא שם לב, אבל הידיים שלי היו כל זמן בסלט שלו".

בעזרתה של דבורה, המלצרית הנהדרת שלי, הכל הרגיש נגיש ונוח. היא הניחה הכל על השולחן בדיוק שלא ייאמן, ומדי פרק זמן קצר באה לשאול אותי אם הכל בסדר. לראשונה במסעדה זה ממש לא הציק לי, אלא להיפך, תרם לתחושת שלווה וביטחון.

מנות נוספות לדוגמה: ראשונות: סלמון מעושן על אספרגוס; סביצ'ה דג ים בליים; אצבעות טמפורה של תפוחים ורוקפור. בעיקריות יש ניוקי פיסטוק ברוטב שמנת, פרג ושקדים; פילה מוסר בפטריות עם תבשיל שומר ועדשים שחורים וסלמון אפוי בתמרים. לקינוח: מוס שוקולד קראנץ' שקדים; עוגת גבינה פירורים; עוגת שוקולד לבן בקרם נוגט או סלט פירות.

דרך אגב אם תהיתם, במטבח עובד צוות רואה ושומע והתאורה בו מלאה.

כשאכלתי קינוח, כבר ממש נהנתי מהאווירה. בעודי מתענגת על שכבות קרם קפה ושמנת ומרגישה שאני אוכלת את עיצוב המנה (פולי קפה וזיגוג שוקולד), הבחנתי בכך שלאט-לאט מתרגלים לחושך. פתאום רואים הרבה צבעים בשחור ומרגישים תחושה של בועה שעם הזמן לומדים להיות נינוחים בה, לזוז בכסא בלי חשש, להישען על השולחן. ליהנות מזה. השמיעה מתחדדת, הטעם מתחדד, האנשים יותר נחמדים ויש איזו שלווה וניתוק מוחלטים.

ביציאה נדרשו 30 שניות להתרגל לאור, ודקה לקלוט את ההמולה סביב, של קהל שהמתין לתחילת הצגה. כמה סועדים שהיה להם "בליינד דייט" מקרי בשולחנות, נפגשו בחוץ לאור ערב, ואחרי שהחליפו פנים אל מול פנים פטפוטים וצחוקים, לחצו ידיים בהיכרות פורמלית יותר.

אני נשארתי עם חוויה קולינרית מעניינת ומרגשת מעין כמוה, שכרון חושים מכל הבחינות. הביקור במסעדה מומלץ מאד, לא בהכרח כדי להבין את העיוורים, שחיים את חייהם כמכלול עם ערכים מוספים, שלא באים לביטוי בחוויה הספציפית הזו, אלא בעיקר כדי להתנסות בטעמים ובאנשים. מעבר לחוויית האמפטיה והפרת איזון החושים, מחדדת הארוחה במסעדה את ערך ההקשבה - אלמנט אנושי שלפעמים מתעמעם תחת אופי שגרת היום יום.

אחרי ולפני ארוחה או הצגה, כדאי לבקר את האח הקטן של "בלק אאוט", קפה "קאפיש". ההתנהלות בו נעשית בכתב או בשפת הסימנים. המקום מרווח ומעוצב במינימליזם אסתטי. על כל שולחן לוח עם טוש וספוג למחיקה, והתפריט של כריכים (35 ש"ח), קישים (36 ש"ח), דגים, ירקות וקטניות (34-36 ש"ח) וקינוחים (12-32 ש"ח). - מלווה בהסברים מאוירים שמלמדים ביטויים בשפת הסימנים ועוזרים לתקשר עם המלצרים החירשים, החייכניים ומסבירי הפנים. הם מקפידים לשמור על קשר עין ומאוד קל להתנהל מולם, גם בלי דיבורים מיותרים.

מרכז "נא לגעת" ששוכן בנמל יפו ייפתח לקהל הרחב החל מ-2.12 בימים א', ג', וה' בין השעות 19:00 ל-23:00 ההצגה תועלה בשעה 20:30, והמסעדה תפעל בשני סבבים, ב-19:00 וב-21:30. יש להזמין מקום מראש. טל' 03-6330808.