מחבת רותחת לראש

העורכת של הטור כל הזמן מבקשת ממני לכתוב על חוויות מוזרות מעולם המטבח. אז אני כותב. יום במטבח יכול להיות בן 17 שעות שבעה ימים בשבוע אז חוויות לא חסר, אבל נראה לי די מוזר לכתוב על אפיזודות מצחיקות או לחלופין מעוררות אימה כל עוד לא באמת כולם יודעים מה הולך מאחורי הקלעים של האוכל אותו אתם מכניסים לפה.

לא מזמן, באחת התוכניות ב'קרב סכינים' אחת המתמודדות הוציאה את "הקוצים" של הדג עם השיניים. השופטים התמוגגו מהמסירות למטרה. מהיכרות "קצרה" עם שני השופטים (עומר מילר היה הסו שף של ירון קסנטבוים ב"פודארט" לפני שהפך לשף הראשי) אני יכול לומר לכם שמקרה כזה במטבח מקצועני היה מזכה את הטבח במחבת לראש. מחבת רותחת אני מתכוון.
המטבח במסעדה הוא לא המטבח שלכם בבית. השוני העיקרי בין שני המטבחים מתנקז למילה אחת: טבחים. טבח מדהים שמפנק את אשתו בבית במקרוני עם רוטב עגבניות ובזיליקום הוא אולי בשלן מדהים אבל מרבית הסיכויים שהוא יעדיף מוות בסקילה מאשר לבלות יממה במטבח המקצועני. למה? כי מי שעובד במטבח של מסעדת גורמה הוא לא טבח. בראש ובראשונה הוא רוצח שכיר. מפלצת עם גאווה מקצועית, מרמור תמידי, ריח של אלכוהול מהפה, עיניים אדומות, כוויות בידיים, משאלת מוות בלב ודחף בלתי נשלט לשרוף דברים ולבעוט בדלתות – במטבח לא סוגרים אף דלת של מקרר עם היד, היד משמשת להחזקת סכין ומחבת ומסייעת לצרוך קפאין בערימות מסחריות, עד שאני בטוח ששדות שלמים של קפה בברזיל נארזים במיוחד לטבחים. המדינה השכנה קולומביה, דואגת גם היא לטבחים.

אז כן, לרובם אולי אין תואר ראשון בפיזיקה גרעינית, והם בטח לא מנהלים בכירים באיזה בנק, אבל כשהם עובדים בפס בזמן סרוויס אתה רק יכול להתמוגג. גורילות ענקיות שרוקדות כמו בלרינות בדיוק מדהים. כל צעד מחושב, תנועות קצרות ופשוטות. אסור לפספס. כל דבר מחושב מראש עד הפרט האחרון, כדי שברגע שהם ישמעו את הצעקה: "שולחן 5 שישה איש, 3 עוף שחור 1 בלי פירה עם ירקות מקורמלים, 1 סקלופס בקציפת דלעת 1 ריבולטה מנגולד עם קציצות טלה, 1 ניוקי אגוזי מלך עם כמהין, כמה זמן עד שזה יוצא? אל תזיינו את הסרוויס תנו כבר את האוכל, הפס שלך מטונף תתחיל כבר לנקות את הפינה המזוינת שלך" - הם ידעו מה הם צריכים לעשות. "אז למה המנה לא נראית אותו הדבר, למה הדג שרוף, למה הריזוטו קשה, למה הירקות אפורים, למהההה??? יא חתיכת דלביוב סוקה".

כן, לפעמים הקללות הן ברוסית, אין מה לעשות המטבח הוא קיבוץ גלויות מדהים של אתיופים, רוסים, אפריקאים, גרוזינים, מרוקאים, פולנים. המטבח הוא מקום גזעני. אמא של כל אחד ואחד שם עומדת למטווח קללות יומיומי. זה נשמע אולי מגעיל ורדוד, אבל אלה החיים שלנו. ככה אנחנו מבלים את היום מהבוקר ועד הלילה. יש גם יתרונות בלחיות ככה, אתה לא יכול להיות עצלן. על עצלנות משלמים בפיטורים. טבח טוב הוא ממושמע, יעיל, חרוץ, נאמן ושונא שיושבים לו על הראש. הוא יעשה הכל כמו שמבקשים ממנו. הוא לא ישנה לך מתכונים, כי טבח טוב מודע לזה שלבשל טוב זה לא כל הסיפור. הקושי הוא להוציא 60 מרק אפונה עם טורטליני באופן זהה, שכל מנה של אוכף טלה תצא באותה פרזנטציה בדיוק ושהתיבול של הטרטר עגל חלב יהיה בול אותו התיבול כמו של המאתיים שיצאו לפניו. זו הגדולה. קונסיסטנטיות שגובלת בטירוף. הלקוח משלם 78 שקלים מזוינים כדי לקבל בדיוק את אותה מנה שהוא קיבל בפעם הקודמת. פעם אחת סטית ואתה לא תראה את הפרצוף שלו יותר לעולם. לקוחות הם אכזריים.
אז כן יש המון חוויות ולא פעם נתקלתי בטבח שהגיע מסטול לעבודה, אחר שהגיע בבגד ים כי שכח את בגדי השף, ואחד שהמשיך לבשל סרוויס שלם למרות שחטף כוויה דרגה שלוש מקרמל סוכר רותח מהגיהנום. הייתה גם חבורה של טבחים שניסו לעשות רושם בדיבור על הביצים שלהם ליד הטבחית החדשה שהגיעה, שהראתה לכולם מאיפה משתין הדג בעזרת הג'ורה שיצאה לה מהפה בשנייה שההזמנה הראשונה התקבלה. אין כמו טבחית כדי לחמם את האווירה במטבח. אין כמו טבחית שפותחת פה על טבח אחר וגורמת לו לרצות לקבור את עצמו בתוך המקרר.