אומרים שיש שלושה דברים שבן אדם יכול להסתכל עליהם במשך שעות בלי להשתעמם: אש במדורה, מים זורמים ואנשים אחרים עובדים. לי יש עוד אחד: אני יכולה להסתכל שעות על גבי שעות על מלאכת הכנת שוקולד.
אני דווקא לא שייכת לאלה שמכורים לשוקולד, לא תתפסו אותי יורדת על חבילת שוקולד שלמה בלילה או אוכלת עוגת שוקולד לבד, אבל למרות הצרבת שאני חוטפת אחרי שתי קוביות תמיד יש לי שוקולד בבית.
לשמחתי, גם ה'קורדון בלו' מכירבחשיבותו של השוקולד, ובחר לקנח אתו את הקורס. השיעור האחרון של הסמסטר התרכז ב'מלאכת מחשבת' של מלאכת הכנת שוקולד: טמפרור שוקולד (המסת שוקולד כדי לקבל מרקם חלק ומבריק) והכנת טראפלים.
ביום שישי האחרון שהיה חורפי ואפרורי במיוחד נכנסתי לחדר ההדגמה בבית הספר ואת פניי קיבלו שלוש קערות ענקיות גדושות בשוקולד חלב, שוקולד לבן ושוקולד מריר שנמס לאטו והפיץ ריח משכר. לכולנו נדמה היה שהקערות מחייכות לעברנו חיוך שובב שמזמין להכניס אצבע לתוכן וללקק. גם אל השף הן חייכו וקרצו והוא בתמורה הסתכל לעברנו במבט בוחן, קורא את המחשבות שלנו.
בתור התחלה וכדי לטשטש את החיוכים המתוקים ולהחזיר את כולנו לאווירה רצינית, כיאה לשיעור בישול ב'קורדון בלו', הוסבר לנו עד כמה השוקולד הוא "לא טיפש" ושיש להתייחס אליו בכבוד הראוי לו. השוקולד אוהב טמפרטורות מדויקות, כך הוסבר לנו, ולכן כשממיסים אותו, וכדי להגיע לרמת מבריקות וגמישות מקסימלית, צריך להעלות אותו לטמפרטורה גבוהה, להוריד קצת, ואז להעלות את הטמפרטורה בחזרה.
את הטמפרטורה אפשר למדוד עם טרמומטר אבל ב'קורדון בלו' כמובן שום דבר לא יכול להיות פשוט. מכיוון שהטרמומטר לא מספיק מדויק עדיף להשתמש בשפתיים כדי להרגיש אם הטמפרטורה נכונה. חשבתי לעצמי שמצד אחד זו הזדמנות נהדרת לתת איזו "בוסה" לשוקולד עם השפתיים הענוגות שלי. מצד שני אני ידועה בתור אחת שאוכלת את המרק שלה בטמפרטורת רתיחה. והיה גם צד שלישי: שוקולד כך הסבירו לנו אסור להרתיח (אפשר לעלות אותו מקסימום ל-47 מעלות). נו אז איך שלושת הגורמים הללו יסתדרו אצלי? נזכרתי במה שסבתא שלי תמיד אומרת במקרים שכאלה: החיים הם פשרה אחת גדולה, כנראה שבשביל השוקולד אצטרך להתפשר ולוותר על כוויות בלשון כמו שאני באמת אוהבת.
המלחמה בין החום ללבן
בשעה שהתלבטתי ופינטזתי על שבוע הבא בו בשיעור המעשי אוכל ללקק את השפתיים עם הרבה שוקולד המשיך השף להמיס את השוקולד, לשלוח אצבע ולטעום. מרוב טעימות הוא הספיק לצייר לעצמו שפם וזקן של שוקולד, אבל עדיין שמר על ארשת פנים רצינית ולימודית.
אחרי ההמסה עבר השף לשלב חדש, שילוב השמנת בתערובת השוקולד, שקיבל בהכנעה את נהרות השמנת שהתערבבו בתוכו. בהתחלה נראה שהשמנת תגבר על השוקולד ולא יישאר דבר מהנוזל החום היפה הזה. אבל לאט לאט החום בכל זאת גבר על הלבן והיא נבלעה בתוכו. התערובת נותרה נוצצת ומבריקה.
אחרי קירור התערובת החלה עבודת הידיים האמיתית: קריצת עיגולים קטנים משלושת סוגי השוקולד. כל חתיכה קיבלה טיפול מסור מהשף. חלק גולגלו באבקת קקאו, חלק הוכנסו לתוך קונכיות שוקולד לבן וחלק עורבבו עם נוגט והוזלפו בחתיכות ארוכות על משטח. חשבתי שבזה הסתיים התהליך ואפשר כבר לעבור לשלב הטעימות. אבל אם כבר המסנו כל כך הרבה שוקולד למה שנשאיר משהו אם אפשר להוסיף עוד שוקולד? כל טראפל וטראפל קיבל שוב טיפול אישי ונטבל באחד מקעריות השוקולד הכל כדי לעטוף אותו בעוד שכבה יפה ונוצצת.
כשכל התהליך הסתיים, עמדו בשורות שורות על השולחן ממתקי שוקולד ממולאים בשוקולד לבן, חלב, נוגט ואבקת קקאו מזמינים לבוא ולהיאכל. כולנו התנפלנו על השולחן מנסים לטעום כמה שיותר. השוקולד נמס לאטו בפה והחליק במורד הגרון כשהוא משאיר תחושת עונג וסיפוק שקשה להגדירה.
טוב, אני מוכנה לחזור בי מדברי הפתיחה. יש ארבעה דברים שאני יכולה לעשות שעות בלי להשתעמם: להסתכל על שוקולד, להתעסק עם שוקולד, לאכול שוקולד ולהסתכל על אנשים אחרים עובדים. עם שוקולד.