פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וזאת לתעודה: ככה חוגגים סוף קורס בקורדון בלו

      נציגת וואלה! אוכל בקורדון בלו מסיימת את קורס הקונדיטוריה בקורדון בלו עם 3 קילו עודפים, מיומנויות בשוקולד ועתיד עם מלגה

      יש להודות: אף פעם לא הייתי טובה באופנה, בטרנדים וביישום שלהם. בשנים בהן עבדתי במשרד פרסום אחד הדברים הקשים ביותר עבורי היה הצורך התמידי להתמודד מדי בוקר עם המתלבשות מהמשרד. בשלב מסוים פשוט הרמתי ידיים והודעתי לכל מי שעבד בסביבתי שאני יוצאת מהתחרות ושלא יצפו ממני להפתעות בכל מה שקשור לבגדים. לשמחתי, אחד היתרונות הגדולים בתעשיית הבישול הוא שאופנה ומותגים לא קיימים במטבח. הדילמה הגדולה ביותר שיכולה להיות לטבח היא באיזה צד של הסינר לשים את מגבת המטבח ובאיזו זווית לחבוש את הכובע. השבוע נאלצתי להיזכר בימים הראשונים במשרד הפרסום ולשוב ולהתמודד עם הדילמה: מה ללבוש.

      הכל התחיל אחרי המבחן הגורלי בו אפינו עוגת שוקולד בזמן קצוב, מיד אחריו היה לנו את השיעור המעשי והאחרון לקורס בהכנת הטרפלים. את המבחן עברתי יחסית בהצלחה למעט פשלות קטנות שאי אפשר בלעדיהן. אחת הפשלות היה ניסיון כושל שלי לערבב חמאה עם ביצים בלי להוסיף סוכר. במשך 10 דקות טרפתי ביצים וחמאה ולא הבנתי למה התערובת לא הופכת לקרמית וגם לא 'מתרוממת' ונעשית אוורירית. התחלתי להילחץ ולהסתכל מסביב, עד שקלטתי בזווית העין את הצלחת עם הסוכר שהכנתי מראש כדי להוסיף לתערובת. את הסוכר הוספתי ואפילו יצאה לי עוגת שוקולד לא רעה בכלל. מה שכן קרה הוא שכל השרירים בידיים שלי נתפסו.

      גם השיעור המעשי של הכנת הטרפלים עבר בהנאה. בשלב בו כולנו היינו מרוחות בשוקולד, שיכורות משוקולד והאנדרלין הרקיע שחקים ממנת יתר של הקפאין שבשוקולד, עברנו לדבר על טקס סיום הקורס שנועד להיערך בסוף השבוע במלון 4 העונות בלונדון, וכמובן על הלבוש שמחייב אירוע שכזה.

      סמארט קז'ואל?

      באנגליה המונח 'לבוש מחייב' הוא חלק מאורח חיים. פה, לראשונה בחיי שמעתי את המושג 'Smart Casual'. לרגע התבלבלתי ושאלתי אם מדובר בג'ינס, כי זה נשמע לי קרוב ביותר להיות ההיפך מ'מחייב'. לפי החיוכים שקיבלתי הבנתי שאני רחוקה שנות אור מהמציאות האנגלית. אם בארץ למיטב ידיעתי קודי הלבוש מתחלקים לשלושה: Casual, Sport Elegant ו Elegant, בלונדון מצטרפים אליהם כמה רמות ביניים שההבדלים בינהן מאד דקים. בקיצור אם בארץ לא הצלחתי להתאים את עצמי לקודים של הלבוש, אין סיכוי שאצליח בלונדון.

      ביום בו נועד להיערך טקס הסיום זרקתי על עצמי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה מעומלנת וקיוויתי לטוב. הגעתי למלון המפואר 4 העונות וגיליתי לשמחתי שחוץ מסינית אחת שבאה לאירוע עם קימונו ועוד כמה קורבנות אופנה שבלטו בתעוזה אופנתית, כל השאר גם אם הכירו את הקודים, החליטו לוותר על הוצאת כספים מיותרת. טקס חלוקת התעודות היה שמח, אבל מרתקת ממנו היתה ארוחת צהריים במלון.

      מה אגיד לכם, ללכת לארוחה באחד מהמלונות הכי יקרים בלונדון עם חבורה של שפים וסטודנטים לבישול, עם אגו מנופח, זו חוויה לא פשוטה. לא הייתי רוצה להשתייך לקבוצת הטבחים שבישלו את הארוחה. כל מנה שהוגשה לנו זכתה להערות ביקורתיות: עלי הסלט שלא נקצצו כהלכה; מידת הצלייה של הבשר לא נכונה; רוטב הלמון גראס שהשתלט על המנה; ותחתית העוגה שנשרפה.

      למרות הביקורת, בסוף הארוחה כולנו היינו עם בטן מלאה ושיכורים מהשמפניה. בשלב הזה תלמידי הקורס המתקדם עלו לבמה כדי לקבל כובעי שף ומדליות, אחריהם עלו תלמידי השלב השני, ובסוף הגיע תורנו - אלה שסיימו את הקורס הבסיסי. עלינו, קיבלנו תעודה, לחצנו ידיים וחילקנו נשיקות לשפים שעמדו בשורה וכיאה לצרפתים לא הסתפקו בנשיקה אחת. וכך, במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, אבל עם תעודה שמעידה שיש לנו בכל זאת מושג כלשהו בבישול, התפזרנו מוכנים לחופשה.

      סיכום

      בשעה שאני כותבת משפטים אלה, אני יושבת בבית, התעודה מולי, ואני מהרהרת בשלושת החודשים שעברו וגם מסכמת ביני לבין עצמי מה שלמדתי. אין ספק שהקורדון בלו יודע לעשות את העבודה ואין ספק שבסיום הקורס הראשון הוא משאיר טעם של עוד. כבר במהלך הקורס הבנתי שקורס אחד לא יספיק לי ואם בכל זאת אני רוצה לתת כיסוי למושג 'שף' עלי להמשיך ולהתמחות. כדי לא לחזור על הטעות בהרשמה לקורס הראשון, להיבהל מהמחיר ו"לקחת משכנתא' החלטתי הפעם להתאמץ ולזכות במילגה שבית הספר מעניק לאחדים מתלמידיו ועל ידי כך לאפשר לסטודנטים לא רק להמשיך ללמוד אלא - לעבוד ב'מרתפי' הקורדון בלו (ב'קודש הקודשים' של בית הספר שבו מכינים את כל החומרים הנדרשים לשיעורים) והעיקר לעבוד לצד השפים ובתמורה לזכות בהנחה. במלגה זכיתי ואני ממתינה לקורס הבא, לשלב המתקדם יותר בקונדיטוריה.

      את התעודה הראשונה הנחתי במגרה. את הסינר והכובע שמתי במכונת הכביסה ועד שיתחיל הקורס הבא אני נוסעת לחופשה בארץ. עוד יומיים ואספוג הרבה משפחה, הרבה חברים, הרבה שיטוטים בשדרה בבן גוריון בתל אביב, הרבה קפה והרבה מסעדות ובעיקר מה שבטוח כמה שפחות שעות במטבח.

      דו"ח מצב אחרון:

      קוראים לי יעל עמית, אני בת שלושים ושלושה חודשים, חמישה חודשים בלונדון, שלושה חודשים בקורדון בלו ומחכה להמשך, + 3 קילו אבל יודעת להכין אחלה עוגות והרבה שוקולד + חבר שמאושר מזה שלמדתי להכין פאי לימון כמו שצריך, עוד יומיים לחופשת מולדת בארץ בתקווה למזג אויר קצת יותר טוב מזה של לונדון, במדד האושר אני חושבת שהחיים סה"כ לא רעים בכלל. אם יורשה.