מי שאוכל לבד - מופע שנות השבעים

לפני שנתיים, לקראת ביקור בניו יורק, התכתבתי באימייל עם חברים ותיאמתי פגישות. אחרי שתיאמתי ארוחת צהריים, ארוחת בוקר, קפה וסתם טיול עם קרול גיליגן, מרצה שלי לשעבר, שהפכה עם השנים לחברה קרובה, קיבלתי ממנה פתאום אימייל נוסף, שבו היא שאלה אם הייתי רוצה לאכול ארוחת ערב ולראות סרט עם ג'יין פונדה. ידעתי עוד מתקופת הלימודים, שהן חברות ילדות. פונדה אף הייתה מרצה אורחת בקורס של קרול שלקחתי כמה שנים קודם, וסיפרה שם קצת על המרכז ללימודי מגדר שהיא הקימה באוניברסיטת הארוורד. לכן שיערתי שיש לקרול כרטיסים לסרט החדש של פונדה, שאז בדיוק הופיע, "חותנת בהפרעה".

אחרי שעניתי לה באימייל שכמובן שאשמח להצטרף אליה לארוחת ערב וסרט עם ג'יין פונדה, ממש שנייה אחרי שלחצתי על מקש ה-send, ליבי החל לפעום: האם אפשר להבין את הניסוח מעט אחרת? כלומר, לא שהסרט הוא עם ג'יין פונדה, אלא שהארוחה עצמה היא איתה? הראיתי את האימייל לכמה חברים, וכולם הסכימו איתי שהוא פתוח לשתי הפרשנויות בגלל צורת הסמיכות שבחרה בה המנסחת, אבל שבכל מקרה זה לא לעניין לשאול, ואני צריך לשחק אותה קו?ל, ופשוט להגיע.

וכך, יום אחרי שנחתתי בניו יורק, עדיין מטושטש מעט בהשפעת הג'ט לג, ישבתי בבית קפה עם קרול, וקישקשנו לנו כאילו לא עברה שנה מהפעם האחרונה שנפגשנו. זה היה בדיוק אותו בית קפה שבו ישבנו ושתקנו ארבע שנים קודם לכן, ב-11 בספטמבר 2001, מרחק של עשר דקות הליכה ממגדלי התאומים, מתלבטים מה לעשות.

ואז קרול פתאום אומרת לי: "אתה זוכר שמחר אנחנו נפגשים עם ג'יין פונדה, נכון?" "בטח", אני עונה לה, כאילו שזה מובן מאליו, ולעצמי אני אומר שהבנתי את האימייל שלה נכון. "זה אירוע התרמה לכבוד סרט תיעודי על מלחמת וייטנאם שהיא אחת המפיקות שלו, והיא גם משתתפת בו", אמרה קרול. אז כפל המשמעות היה במקום, אני חושב לעצמי: ג'יין פונדה תהיה גם בארוחת הערב וגם בסרט!

למחרת אנחנו כבר צועדים במורד רחוב וויברלי, נגד כיוון כיכר וושינגטון, וקרול, נעצרת ליד אחת הדלתות ומצלצלת בדלת. ג'יין פונדה פותחת את הדלת, והיא וקרול מתחבקות.
"ג'יין, תכירי, זה צבי מישראל", היא אומרת לפונדה. ופונדה מושיטה אלי את ידה ואנחנו לוחצים ידיים, והיא אומרת בחמימות ובפמיליאריות, "אה, אתה הסופר הישראלי הצעיר שקרול כל הזמן מדברת עליו!"

הרבה מהאירוע הזה אני לא זוכר. קישקשתי עם ג'יין פונדה כאילו שאנחנו מיודדים שנים; היא ידעה לבטא את השם שלי במדוייק (זה לא דבר טריוויאלי עבור אמריקנים) וידעה מקרול בדיוק על מה כתבתי את הדוקטורט ומה אני עושה היום. ליד השולחן ישבו גם פאטי סמית (שאותה כבר היכרתי מבית הקפה הקבוע שלי, 12 Chairs. ככה זה בניו יורק), הארי בלאפונטה (שנראה חמוץ ומדוכדך) ועוד מגיש חדשות מפורסם מ-NBC שלא הכרתי בשמו, אבל בהחלט זיהיתי את פניו.

אני זוכר שהאוכל היה נהדר, אבל מבין המאכלים הרבים זכורות לי בעיקר הפיצות האישיות שהוגשו כמתאבנים: סוגים רבים של פיצות עגולות וקטנטנות, בגודל של עוגיות ריבה, עם תוספות רבות-דמיון ומענגות.

אחר-כך ראינו גירסה מקוצרת של הסרט על סרבנות מצפון במלחמת וייטנאם, "המפקד, לא המפקד!", שקצת השביתה את האווירה הקלילה של הערב. ראינו את ג'יין פונדה הצעירה בעצרות ובהפגנות נגד המלחמה, ואת ג'יין פונדה של היום מתראיינת על הימים של אז, ועל הימים הקשים של תקופתנו, תקופת המלחמה בעיראק. כדי לשבור את השתיקה המעיקה שהשתררה כשנגמר הסרט, מישהו ציין בעצב, שכל הנוכחים בחדר השתתפו במחאות נגד מלחמת וייטנאם, וכמה עצוב שאין כמעט אנשים צעירים שמוחים נגד מלחמת עיראק. הנוער האמריקני פשוט אדיש מכדי לצאת לרחובות כמו שהם עשו בזמנם. ואז קרול העירה שזה לא נכון, והצביעה עלי. הנה, צבי אפילו לא נולד אז, והיום הוא כאן איתנו. "כן," אמר מישהו אחר, "אבל היית צריכה להביא אותו מישראל כדי שיהיה כאן מישהו שיוריד את ממוצע הגיל..."

לפני כמה חודשים מרתה סטיוארט גילתה את הפיצה על פיתה, במתכון שפורסם באחד מכתבי העת שלה. נחמד להיווכח שמה שהכנו בילדותנו, בשנות השבעים והשמונים, כשפסגת הקולינאריה הישראלית היו רסק עגבניות מקופסה וגבינת עמק מגוררת, יכול לקבל שיפוץ יסודי כל כך ולהפוך למעדן מהיר, קל הכנה, וגם בריא. אז הנה לפניכם עוד רגע של רטרו, ש"מי שאוכל לבד" כל כך אוהב.

המצרכים:
1 פיתה מקמח מלא
4 כפות גבינת ריקוטה
4 כפות תרד קצוץ קפוא, מופשר וסחוט היטב מהנוזלים
1 שן שום, קלופה וקצוצה דק
½ כפית אורגנו יבש
מלח
פלפל
4 בוקוצ'יני (כדורי מוצרלה קטנים), חצויים

הכנה:

1. מחממים את הגריל שבתנור.

2. בקערה קטנה מערבבים את הריקוטה, שן השום הקצוצה והאורגנו. מתבלים במלח ובפלפל לפי הטעם.

3. חוצים את הפיתה לרוחב, לשני עיגולים. מניחים אותם בתבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה, כשהצד הפנימי של הפיתה פונה כלפי מעלה.

4. מורחים על כל חצי פיתה חצי מתערובת הריקוטה. מעל מפזרים חצי מכמות התרד, ומסדרים ארבעה חצאים של בוקוצ'יני. ממליחים ומפלפלים שוב.

5. מכניסים לתנור, למדף העליון שממש מתחת לגריל, וצולים 6-10 דקות (בהתאם לעוצמת הגריל שלכם), עד שהבוקוצ'יני נמסים ומתחילים להזהיב. מגישים מייד.

1. בוקוצ'יני הם פשוט כדורי מוצרלה קטנים שאפשר להשיגם בכל מרכול, גם ארוזים מראש (אני אוהב את אלה של חוות הבופאלו), וגם במשקל.

2. לפיצה עם מעט פחות שומן, אפשר להחליף את הבוקוצ'יני בפרוסות דקות של פטריות שמפיניון.

3. וכמובן, כל תוספת שאתם אוהבים על פיצה תתאים כאן.

4. לאירוח, אפשר להכין את הפיצות על פיתות מיני חצויות. החומרים שבמתכון יספיקו לשתי פיתות מיני (ארבעה חצאים). מכפילים את החומרים בהתאם לכמות הסועדים.