החברה הסקוטית

בשנים האחרונות הופיעו על הקלנדר יותר ויותר מועדים ביזריים, בלי ספק פונקציה של התרחבות קיבולת האלכוהול שלנו. כך נהיה למשל חודש אוקטובר לאוקטוברפסט והשעון הביולוגי השנתי פוצח בוויברציות בשבוע השלישי של נובמבר, לקראת הבוז'ולה. אבל מי שמעשיר יותר מכל את המדמנה הישראלית בחגים ומשקאות הוא חבר העמים הבריטי, במיוחד אירלנד וסקוטלנד. הן תרמו לנו את יום סנט פטריק, על כובעיו הירוקים והבירה הנשפכת כמים ואת בלומסדיי, היום בו תר בלום מ"יוליסס" אחרי מולי, והבירה הנשפכת בו כמים. התוספת האזוטרית החדשה, והרצויה מאוד לטעמי, הוא חגיגת יום ההולדת של רוברט ברנס, המשורר הלאומי של סקוטלנד. כלומר וויסקי (כמים, בטח כמים).

רובי ברנס, כך הוא קרוי בחיבה בסקוטלנד הטרשית, נולד באמצע המאה ה-18. כמו המאכל הלאומי הסקוטי, ההאגיס, הוא לא מוכר בעולם כמוצר לקונסרים אנינים. הוא היה שתיין שחיבר הימנונים נוסח "הו אהובתי היא כמו ורד אדום אדום שפרח בחודש יוני" והילל בשיריו את נפלאות הוויסקי. ומי אם לא אנשי מסעדת ה"טרקלין", בשיתוף עם עמותת הוויסקי הישראלית, הרימו את הכפפה וייבאו את החגיגה.

השבוע התקיים שם פסטיבלון בן ארבעה ימים לכבוד יום ההולדת של המשורר הנהנתן, דוגמת החגיגות הסקוטיות. האגיס וויסקי כיד המלך ואם תזדרזו, הערב זה עוד קורה.

הוויסקי שנבחר ללוות את הערב הוא פיימוס גראוס, והסינגל מאלטים המרכיבים אותו. אם עדיין אינכם שייכים לעדת המוארים שיודעים מה ההבדל בין בלנדד לסינגל מאלט, הנה הסבר קצר: בלנדד עשוי מכמה סינגל מאלטים שנקנו ממה שהפרישו מזקקות שונות, בנוסף לנוזל שמזוקק באביק תעשייתי. באמת לא חשוב המפרט הטכני, די לדעת שפיימוס גראוס הוא בלנדד אהוב מאוד בסקוטלנד, ולמרבה הפליאה לא כל כך מוכר בארץ, למרות שהוא מיובא לכאן הרבה שנים ובעיני אחד הטובים ברמתו. הערב נפתח, אם כן, בפיימוס גראוס הבסיסי. וויסקי עתיר טעמים, עם חספוס קל, ניואנס ונילי, מעושן קצת ועם נוכחות רבה של עץ. הוא לווה במאזטים החביבים של המסעדה. שימו לב לכרובית.

כוס הוויסקי הבאה שטעמנו שייך כבר להיכל התהילה של הסינגל מאלטים. המק'אלן, שמקורו באזור ההררי, הוא אחד המעודנים יותר בין המאלטים. הוא זהוב יחסית בצבע ומלבד טעמי המאלט יש בו וניל וקוקוס ופירותיות שופעת, אבל הכל אפוף אלגנטיות. תענוג אמיתי. טיפה אחת של מים מינרליים פותחת אותו ומוציאה את טעמי ההדרים. תצוין לטובה הברזאולה, מעין פרושוטו בקר מלווה במלון שהתלוותה למשקה, אחת הפייבוריטיות שלי בין המנות של המקום, דקיקה, מדויקת ומשוישת.

הכוכב של הערב בין הוויסקים הוא ההיילנד פארק, וויסקי שמקורו במזקקה הצפונית ביותר בסקוטלנד, ולמעשה בעולם כולו, מקור תסכול למזקקה הדרומית יותר באותם איים, שמרוחקת ממנה מאתיים מטר בלבד. ההיילנד פארק הוא ויסקי ענברי ומלא טעם. יש בו את הגוון המעושן האופייני של אזורי החוף הסקוטיים, שמקורו בכבול המשמש לקליית המאלט. האי בו מיוצר ההיילנד פארק הוא מקום סחוף רוחות שנהנה, או סובל, משלוש מאות ימי גשם בשנה. אחת הטענות היא שהרוח והגשם מחדירים את מליחות הים לחביות ולשעורה וגורמות גם לוויסקי להיות בעל גוון מלוח. יש בזה משהו, אם כי לא ברור אם מדובר במליחות של ממש בטעם, או באסוציאציה שהניחוח המעושן מעורר למאכלים עתירי מלח. אבל מי שנרתע מהוויסקי הנוקשה לפעמים של האיים, כמו לפרויג או אארדבג כדאי לו לנסות כאן שוב. ההיילנד פארק פחות תובעני ויותר מורכב ובעל רבדים של טעם, דובדבנים ואגוזי מלך, בנוסף לנוכחות איתנה וטובה של עץ מתובל.

ואז בא ההאגיס, לו ציפינו וממנו חששנו. שמענו את שמעו של המאכל, ובת זוגי, שבדרך כלל לא רכת לבב בכל הקשור לבשר ומוצריו עוותה את פניה נוכח הרעיון של מעיים ממולאים בחלקים פנימיים של בקר וכבש. אני הייתי הססן, אבל סקרן, משום שהכרתי בעבר את יצירותיו של אלן טלמור, השרקוטייר שהופקד על הכנת ההאגיס, ולא חשבתי שהוא יוציא מתחת סכינו משהו בלתי ראוי.

כל חששותינו התבדו. ההאגיס היה לא פחות ממעולה. נקניקיה עבה, עם מילוי נימוח המורכב מכבד, לבבות ובשר כבש, מתובלת היטב ועסיסית. להגיגים ולמעשה המרכבה היה שותף משה יוחנן, השף של טרקלין, איש בשר בעל הבנה עמוקה. אנקדוטה קטנה: יוצרי המנה לא הכינו האגיס מימיהם לפני הפעם הזאת, והם עמלו זמן מה על מציאת מתכון, ניסוי ושיפור. התוצאה הסופית הגיעה באורח עקלקל לכמה סקוטים לפני הערב, והוגשה להם בסקפטיות רבה. החבורה נגשה בלי ציפיות רבות לטעימה, ובסופה הודיעה שלא די שמדובר בדבר האמיתי, אלא שהוא מזכיר להם את המתכון של אימא שלהם, לא פחות. גם שאר הנקניקיות היו מצוינות.

הוויסקי שליווה את המנה, פיימוס גראוס 12 שנים היה טוב, אם כי פחות מרשים מקודמו ואולי היה רצוי להחליף בין השניים, בשביל הפינאלה. באופן אישי הייתי לוגם בשמחה בירה קילקני אדומה בשביל לשטוף את בליל הטעמים, ויכולתי לוותר על מתוק לסיום ואפילו לדמיין את חרחור הבוז של רוברט ברנס נוכח המלבי בוויסקי ופירות, אבל הוא היה דווקא מוצלח, בעל מרקם קרמי נעים ורוטב ויסקי די מעניין. באורח סמלי, בשנה הבאה ימלאו 250 שנה להולדתו של רוברט ברנס, כמחיר הארוחה, 250 ש"ח.