סוף עונת השרדונה

כשתעשיית היין בארץ התחילה לשגשג, בערך מתחילת-אמצע שנות התשעים, יין לבן היה שרדונה. היה צריך להשכיח מהחיך הישראלי את הפרנץ' קולומבאר והשנין בלאן של יקב גדול כלשהו משנות השמונים, ואת הגוורצטרמינר של מנזר כלשהו שמבקרים בו בימי שבת.

כמה חודשים טובים בחבית מקנים לשרדונה מורכבות וטעמים לא פירותיים – עץ, וניל וחמאה, לפעמים המון חמאה. מצד שני השרדונה הישראלי נוטה לאקזוטי, עם הרבה פירות טרופיים וחמיצות מרעננת. שם המשחק הוא לאזן, ואז מובטח לך שתוציא תחת ידך יין לפחות מתקבל על הדעת.

השרדונה שימש פיצוי על שנים של נוזלים מתקתקים וחסרי מורכבות אבל מצד שני יצר איזו עצלות בתחום היין הלבן. רק בשנים האחרונות ממש התחילו היקבים לפזול ברצינות לצדדים ולהפיק יינות מזנים אחרים ובלנדים לבנים מעניינים. פתאום התחילו להופיע יינות סוביניון בלאן, גיחות נועזות לעבר עמק הרון עם הויונייה הישראלי, יינות גוורצטרמינר חצי יבשים בדרך כלל ואפילו ריזלינג לבן ויוהנסבורג ריזלינג, וזאת מבלי להזכיר את מגוון יינות הקינוח הטובים שמיוצרים כאן.

שתינו לאחרונה כמה בקבוקי יין לבן, שיוצאים לקראת האביב. אף אחד מהם לא היה שרדונה, וזה לא ממש הפריע. יש עוד רבים שראויים לתשומת לב, בחרנו שלושה.

ויונייה הוא אחד הענבים שעוברים תהליך התאזרחות בארץ. הגפנים עדיין צעירות מכדי להפיק מהן יינות גדולים בסטייל המופלא של הקונדרייה מעמק הרון, אבל הוא מככב לאחרונה בבלנדים, וגם היינות הזניים שמופקים ממנו הולכים ומשתפרים. הויונייה של כרמל הוא יין זהוב בצבע נאה וצלול. יש לו ארומה חזקה של אפרסקים, תפוחים וקינמון. היקב מגדיר אותו "חצי יבש", אם כי המתיקות שבו מאוד מאוד מתונה ועדינה. שליש מהיין שהה ארבעה חודשים בחביות עץ אלון, מה שחיזק את הגוף. בטעם: פירות יבשים, משמשים, שטרודל, מעט קליפת לימון ומינרליות. יש פרחוניות אופיינית לויונייה, אבל מאוד ניואנסית. בגימור יש מרירות שקצת מפריעה, וממש בסוף יש קצת טעם של אצטון. בסך הכל יין טוב, מרשים בגוף ושופע טעמים, חבל שהמרירות קצת מקלקלת. מתאים לדגים גם בעלי טעם מאתגר, כמו טונה, תבשילי קדרה מעוף ואפשר גם גבינות חריפות. מחיר: 62 ש"ח.

עלייה בדרגה. סוביניון בלאן מתחיל להסתמן כיורש של השרדונה, לפחות מבחינת היקף הייצור. סוביניון בלאן טוב, זה כבר סיפור אחר. זה עינב מאתגר, שברירי באיכויות שלו, פחות בומבסטי ואקזוטי ופחות סובלני לשהייה ממושכת בחבית. יתיר, היקב המדובר של השנה (93 אצל רוברט פרקר על "יער יתיר"), הוכיחו שגם את זה הם עושים היטב (ואגב, לא בפעם הראשונה. גם יינות הסוביניון בלאן משנים קודמות שלהם היו מצוינים). זהו יין נעים ביותר לשתייה, בצבע קש בהיר. הוא בעל ניחוח עדין, קצת הדרי, לימוני, מעט אננס. מחצית מהיין בלתה ארבעה חודשים בעץ אלון, שהעניק במתינות מטעם החבית והוסיף להשתהות על החיך עם מעט חמאתיות. הלימוניות ממשיכה בטעם, בתוספת של עשבוניות מה, אולי דשא. יין מאוזן היטב, פריך, אפשר לומר שאפילו מאופק אבל משדר אלגנטיות. כשהוא לא קר מדי, ואחרי שהיית מה בכוס מופיעים טעמי חבית מתובלים יותר, בכיוון הווניל אבל גם כאן באורח שלא משתלט ומפריע. צריך לשבח את הבקבוקים הכבדים של יתיר, המשדרים יוקרתיות. התווית המינימליסטית אך המרשימה והקפסולה, הכיסוי המתכתי שמסירים לפני שחולצים את הפקק, ואצל יתיר מרגישים שהשקיעו אפילו בה. באופן כללי יין טוב מאוד, מתאים למאכלי עוף, דגים וירקות. ב-65 ש"ח מהווה תמורה מצוינת למחיר.

הכוכב מבין השלושה לטעמי והלבן המובחר של היקב, זה שעושה את "יראון" הנפלא. אני אוהב יינות פרועים עם מידה של חריגות, והוא עונה בדיוק לקריטריונים. 76 אחוז מהיין עשוי ויונייה ו-24% שרדונה. הוא קצת מפגיז באלכוהול, 15%, שוב קצת חריג. באופן טבעי, הויונייה מעניק לבלנד פירותיות בשלה, אפרסקים לבנים, תפוח ואגס וצימוקים בהירים. לא חסר לו גם וניל ועץ, פונקציה של שהייה של 9 חודשים בחבית, ופירות טרופיים כמו פסיפלורה ואננס, אולי תרומת השרדונה. המשחק בין השרדונה לויונייה מעניין ולא טריוויאלי. הם מתחרים זה בזה יותר מאשר משתלבים בנינוחות. זה לא פוגם בהכרח ביין לטעמי, אלא דווקא מסקרן. קצת כמו לשתות דרך עדשות ביפוקליות, כשכל פעם משהו אחר מקבל את המיקוד. בשל היותו שופע כל כך יש בו משהו ארוטי, פתייני, שאותי הוביל לשתות ממנו עוד ועוד באותו ערב נמהר בביתו של ארז קומורובסקי בגליל, שם השיקו את היין (וכאן המקום להתנצל בפני כל מי שנפגע, ולהכחיש כל מה שאמרתי, אפילו שאני לא זוכר מה זה היה). צריך לשקול היטב מה אוכלים עם יין כזה, שעשוי לגנוב את ההצגה ולהשתלט על טעמים עדינים מדי. טוב מאוד פלוס, ובמחיר 77 שקלים מומלץ מאוד.