פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השף הנודד

      ניר פלר אכל כמה דברים, בישל כמה דברים ובעיקר ראה עולם. קבלו אותו בטור חדש והפעם: ארוחת ערב במיין

      לפני חמש שנים, בבוקר חודש מאי, יצאתי עם חברי אנדרו לחופשה במדינת מיין. עשר וחצי שעות נסיעה (במכונית יפנית שכורה) מפרידות בין ניו-יורק למיין; ולמחוז חפצנו הגענו בשעת ערב מאוחרת. הפונדקאית (במובן המסורתי) קיבלה את פנינו בחיוך כובש, הובילה אותנו לבקתת עץ, הראתה לנו היכן נמצאים עצי ההסקה (לאח) ונפרדה מאתנו לשלום. לקחנו רברס, פרקנו את הציוד ובעוד אני מכניס את היין הלבן למקרר, שקע אנדרו בקריאת אחד מעלוני "הסבר פניך לתייר" המכילים אינפורמציה שאין לזלזל בה בעת חופשה קצרה.

      למחרת השכמנו לקול שחרורים רעשנים (ציפורי החצר המקומיות ) והתיישבנו במטבח לשתות כוס תה כהה מול המפרץ. עננים כבדים כיסו את השמיים, השמש הגיחה מידי פעם והים השתקף בטורקיז ירקרק. תכננו לצאת ללקט סרטנים, וכי יש מלבב מזה.

      ירדנו למעגן וליד רציף העץ פגשתנו דיג קשיש חרוש קמטים בעל זקנקן לבן שהתברר כאביה של בעלת הבית. האיש הסכים בשמחה לקחת אותנו לדיג, אבל אנדרו נמלך בדעתו וסבר שהחוויה תהיה שלמה רק אם ניקח סירה ונחתור בה בעצמנו. הוא היה בטוח בעצמו בנוגע לחתירה. אני שנולדתי בבאר שבע הייתי די סקפטי. מפה לשם עלינו לסירה, הלא יציבה בעליל, אני כצפוי רק השפרצתי מים ובזכותו של אנדרו, בוגר הרווארד (בארכיטקטורה) הגענו אל האי. חתירה, מסתבר, היא חלק בלתי נפרד ממיומנויותיו של חבר האחווה הקולג'ית. גוד בלס אמריקה.
      עם כל הכבוד לחותר, על האי נחתנו רטובים ורועדים כניצולי אוניה טרופה. הרוח הקרירה ועבודת המשוט הלא רציפה שלי, שהפכה אותי מיוזע מעבר לנדרש, תרמו לא מעט לחוויית הקפיאה.

      כשהבחנתי במולים שגדלו פרא בין הסלעים, פסק הקור באחת וחמימות פשטה בגופי. כדייג בן דייג קיפצתי עלי צורים. חשתי כצאצא לבריטים החמדנים שהגיע לאזור לפני 400 שנה ונטפלו לאוצרותיה.

      מפה לשם המולים נאספו ומילאו את דלי הפלסטיק השחור שבסירה, זה שמיועד להוצאת מים במקרה של טביעה. בשלב זה החלה הגאות ופני הים עלו במהירות. בסביבות 11, כשעזבנו את האי, כבר נתכסה שליש משטחו במים. גם את הדרך חזרה חתר אנדרו לבדו, בעודי עושה תנועות לא מתואמות ובוחן את השלל נוטף ריר.

      הסביח של מיין

      הארוחה המתוכננת תבעה מאמץ נוסף. את המולים השארנו במקרר (עטופות במגבת לחה, מהודקות בניילון נצמד) ויצאנו ליער כדי תור אחר פטריות. מהר מאד גילינו שמגפי הגומי הכעורות של ידידתנו בעלת הבית ממש הכרחיות בהליכה על פני האדמה הבוצית מלאת הרקבובית, עתירת גללי איילים ודובים. דובים, מסתבר, אינם מראה נדיר באזור, כך למדתי מאנדרו שגדל בסביבה. לבקשתי הסביר, שאם אתה נתקל בגללים שגודלם בין זה של בן אדם לזה של פרה (ואתה בצפון אמריקה), תזהר.

      חזרנו כבדי נעליים לבקתה, אך הדרך לארוחה עוד הייתה ארוכה. בשלב זה לקחנו את הרכב ונסענו לקנות לחמניות הכרחיות. הכביש לעיירה הסמוכה התפתל בין יערות ומפרצים, בתים מעשנים, אסמי תבואה ושלטים המבשרים על לובסטר-רול. זה מה שחיפשנו.

      הלובסטר-רול היא לחמנייה רכה ומתקתקה שבתוכה טומנים בשר לובסטר ורוד עם מיונז "הלמנס" או "היינז". לא צריך יותר. הן נמכרות בכל מקום. זה הסביח שלהם, בבחינת, לובסטר לכל פועל. כשהגענו לעיירה גילינו שני דברים (די מדהימים): מיין נטולת שחורים ומלאת אנשים שמנים, מהסוג שאין כאלה בארץ.
      אחר כך, על פי המלצת מארחינו, נסענו לקו – אופ. נשמע מוכר אבל לא. מדובר בחנות קואופרטיבית אמיתית. כל מי שרוצה לקנות בה חייב להיות חבר וכל חבר צריך לעבוד בה 3 שעות בחודש. משכורות העובדים (והמנהלים) בחנות השיתופית, צנועות, המחירים נמוכים (בהתאם) והרווחים מופנים לשיפור חיי הקהילה. אהבנו את הרעיון והיינו בני מזל. מארחנו ציידונו בכרטיסי-חבר, דבר שהקנה לנו את זכות הכניסה לחנות ולשיטוט בין מדפיה.

      על מדפי הקו-אופ האמריקאי גילינו אוכמניות נהדרות, פטריות שאנטרל טריות, רוקט חריף, רוברב (ריבס), תפוחי עץ קטנים וורודים (PINK LADY) ושאר ירקות מלאי טעם. משם המשכנו למרכז המסחרי שבו רכשנו מגפיים (שיהיו) וחזרנו לבקתת הברושים שלנו שמעל המפרץ.

      "כשהם יפסיקו לזוז הם מוכנים"

      הייתה כבר שעת ערב כשתפסתי את מקומי במטבח והתחלתי לבשל (לא לפני שנפתח בקבוק "מונטאגני פרימייר קרו"). כמנה ראשונה הכנתי סלט רוקט ותפוחי עץ, אחר כך הגשתי את המולים שבושלו קצרות בשום ויין. למרבה ההפתעה, בעת הלעיסה גילנו חמש פנינים(!). הפנינים העבירו אותנו למנה העיקרית שהכילה פסטה-פנה עם פטריות שאנטרל וכרישה. מי שטעם פטריית שאנטרל טרייה שקפצה לשמן זית משובח או חמאה עם מלח ופלפל לא ישכח את טעמי עץ האורן (שבסביבתו ובין מחטיו היא גדלה) את מרקמה הבשרי ואת ריחה העמוק של פנים האדמה.

      אחר כך מול האח, עם סיגריה ובקבוק יין (מס' 2 לערב זה) השתרעתי מפורק על השטיח . אנדרו הצטרף עם קינוח אוכמניות.
      למחרת, כיורד ים מנוסה, ירדתי לבד למעגן ופגשתי את הזקן שלנו, שהדיף ויסקי כמבשלת שיכר אירית. לחצנו ידיים. אמרתי לו שכעת אני מוכן ומזומן להצטרף אליו. הוא קיבל אותי בשמחה ויחד יצאנו לים. אחרי חצי שעה של הפלגה נעצרנו בסמוך למצוף כתום עם חבל. הזקן אחז בקצה החבל והחל לשלות אותו מהמים. בשלב מסוים העסק התחיל להיות כבד והוא קרא לי לעזרה. עזרתי. במאמץ משותף שלינו מלכודת מתכתית, הנחנו אותה על הסיפון ופתחנו אותה. מאות סרטנים כתומים ורודים (Peekytoe crabs ובשמם המדעי Carcinus maenas ) התגלו מאחורי המכסה כשהם מתרוצצים נבוכים. הזקן מסר לידיי זוג כפפות עבות ויחד התחלנו במלאכת המיון: בעלי שריון קשיח לארגז אחד, בעלי שריון רך לארגז שני ונקבות בהריון חזרה אל הים. חוקי הדייג המקומיים מחייבים זאת כדי לתת צ'אנס לדור ההמשך. העובר עליהם, סיפר הזקן, מסתכן בשלילת רשיונו לכמה שנים טובות.

      כך או כך, העבודה לא הייתה מי יודע מה סימפטית. למען האמת, זה היה די מלחיץ להתעסק עם היצורים האלה האניגמטיים. תנועה אחת לא זהירה וצבת מרושעת ננעצת בבשרך כשהכפפות הן אמצעי הגנה מקטיעת אצבע. לא עבר זמן וקיבלתי הדגמה. מנוול אחד נטפל אלי והכוח שהפעיל על אחת מאצבעותיי, מבעד לכפפה, הפיק כאב נוראי. חוצפן, חשבתי, מתנגד להתבשל. בקושי רב הצלחתי להיחלץ מפגיעתו של זה ולחזור אל מלאכת-המיון קר רוח כבקי ורגיל בסבל השמור לדייגי הצפון.

      בהמשך, כשהמלכודת הוחזרה אל המים, היו שני הארגזים בסירתנו מלאי סרטנים שחיכוכם זה בזה הפיק רחש יבש של קרב שריון בשריון. הזקן ואני שתינו וויסקי ושבנו הביתה לא לפני שרוקנו בדרך שתי מלכודות נוספות (פלוס ויסקי). לפנות ערב הייתי בבית נושא את שכרי - שניים עשר סרטנים בדלי פלסטיק שחור.

      אנדרו היה מזועזע מהשלל הרב ושאל - איך אתה מתכוון להרוג אותם? הוויסקי ומלאכת הדייג גרמו לי לענות לו בקהות חושים מסוימת - "באידוי בחום גבוהה". הלכתי לישון.

      כשהתעוררתי פתחנו בקבוק יין לבן והתיישבנו במרפסת. אחר כך נכנסתי למטבח, הכנסתי על פי הוראות היצרן (הזקן שלנו) שמונה סרטנים לסיר עם מעט מים, הדלקתי את הלהבה וסגרתי את המכסה. "כשהם יפסיקו לזוז הם מוכנים", תודרכתי. זה מה שאמרתי לאנדרו. במקביל חלטתי אספרגוס בר (מהיער). כעבור עשר דקות פסק הרעש בסיר והמכסה הפסיק לנוע (אני יודע, זה נשמע נורא). "האוכל מוכן" קראתי (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ושנינו החילונו בפיצוח. זו הייתה אחת הארוחות הטובות שאכלתי.

      סלט רוקט ותפוחי עץ

      מתכון לארבעה סועדים:

      1 חבילה רוקט (חבילה בגודל "שוק" לא החבילות הקטנטנות של הסופרים)
      2 תפוחי עץ (יש עכשיו בשוק תפוחי ענה)
      חצי כוס אגוזי לוז קלויים
      250 גרם גבינת עזים טרייה
      חומץ תפוחי עץ או חומץ שרי או בלסמי או כל חומץ שאתם אוהבים
      שמן זית כתית טהור
      מלח ופלפל

      הכנה:
      1. הציפו את הכיור והשרו את הרוקט באמבטיה קרירה. כך גם יצא החול וגם תושב הרעננות לעלים הירוקים.

      2. הניחו הרוקט בקערת ערבוב. חיתכו את התפוחים, הוציאו את הגרעין ופרסו לפרוסות דקיקות ככל שעולה בידכם.

      3. הוסיפו חצי מכמות האגוזים, מלח פלפל, כפית חומץ ושתי כפות שמן זית. ערבבו היטב בעדינות רבה

      4. פזרו ממעלה את גבינת העזים ואת האגוזים שנותרו והגישו

      סרטנים מאודים

      מתכון לארבעה סועדים:

      10 סרטנים כחולי שריון(או אם אתם במיין PEEKTOE CRABS)

      הכנה:
      1. לערום את הסרטנים אחד על השני בתוך סיר גבוה שבתוכו כוס וחצי מים מינרלים. לכסות את הסיר ולבשל 14 דקות על אש גבוהה.